יורשי נחלה חקלאית ישלמו דמי שימוש בהיקף 3.7 מליון שקל

תביעה משפטית כנגד עבירות בנייה ושימושים חורגים בנחלה חקלאית במושב באזור גיזו שבמטה יהודה (פרטי הנחלה והנתבעים שמורים במערכת) הגיעה בשבוע שעבר לנקודת הכרעה, לאחר שהמדינה ויורשי הנחלה חתמו על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט השלום בבית שמש. הפשרה מותנית בהסכמת ועדת הפשרות של רשות מקרקעי ישראל.

בכתב התביעה המקורי שהגישה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בשנת 2021 נטען כי יורשי הנחלה (שלושה אחים ואחות) ניצלו לרעה את שטח הנחלה, השתלטו על חלקות המשק השונות, ביצעו בנייה נרחבת ללא רישיון ופעלו במודע בניגוד לחוק, לרבות שימושים מסחריים, מגורים שלא כדין, הצבת מבנים יבילים ששימשו כמשרד ומחסנים, חלקם בהיקף משמעותי.

בכתב התביעה פורטו המבנים הלא חוקיים והשימושים החורגים שנעשו לא יאוחר משנת 2013: מבנה מגורים בשטח של 210 מ"ר שהוקם ללא היתר בחלקת המגורים של הנחלה החקלאית, שלושה מבני מגורים בשטח של 200 מ"ר / 140 מ"ר / 100 מ"ר שהוקמו בחלקה ב' של הנחלה (החלק החקלאי) ושימשו למגורים, בנוסף הוקמו בחלקה ב' ללא היתר: מבנה ששימש כמשרד של חברה מסחרית בשטח של 50 מ"ר, מבנה ששימש לאחסנה בשטח של 50 מ"ר, 2 מכולות שימשו לאחסנה בשטח כולל של 30 מ"ר, ועוד 5 מכולות ששימשו לאחסנה בשטח כולל של 75 מ"ר.

רמ"י טענה כי כבר ב-2014 פנתה לבעל הנחלה המקורי (אביהם של היורשים) ודרשה ממנו להרוס את הבנייה הלא חוקית אך תגובתו הייתה שהוא פועל לתיקון הליקויים ולקבלת היתרים כחוק. מכתב נוסף נשלח ליורשי הנחלה בשנת 2020 ושוב חזרה התגובה כי הם פועלים להסדרת הליקויים.

רמ"י טענה כי המבנים לא הסודרו כחוק וכי יורשי הנחלה אחראים לעבירות הבנייה ולשימושים החורגים ודרשה דמי שימוש בסך 1,397,150  שקל לתקופה שבין 2014-2021 בגין בנייה ללא היתר ושימוש חורג בקרקע החקלאית, לצד דרישה להריסת מבנים לא-מוסדרים שהוקמו ללא היתר ותשלום דמי שימוש עד הסרת המבנים בפועל.

סכסוך משפחתי

הנתבעים, מצדם, הודו בקיומן של חריגות מסוימות, אך טענו כי מדובר במחלוקת משפחתית עמוקה, וכי חלק מהמבנים שייכים לאחים מסוימים והאחים האחרים אינם אחראים להם. בכתבי ההגנה שהוגשו הדגישו הנתבעים כי לאורך השנים נהרסו חלק מהמבנים מיוזמתם, וכי כוונתם כעת היא להגיע להסדרה.

בדיון שהתקיים בדצמבר 2024, פרשו הנתבעים תמונה של סכסוך משפחתי רב-שנתי. האחים הסבירו כי חלקם מתגוררים במשק זה עשרות שנים, וכי לאורך השנים נוספו מבנים ללא הליך תכנוני תקין בשל מציאות חיים מורכבת, חוסר ידע והיעדר יכולת להגיע להסכמות פנימיות.

אחד הנתבעים תיאר את המצב כך: “אנחנו ארבעה אחים… זה משק שקיבלנו מאבא. היום להגיד שיוציאו אותנו, זה לא שם. בנינו בלי היתר כשהיינו צעירים, אבל זה הבית שלנו".

הנתבעים ציינו כי בתגובה לכתב התביעה הם הסירו חלק מהמבנים. “פירקנו בתים ומכולות. נשאר מבנה מגורים אחד שאיננו עומד בתב"ע ואנחנו מוכנים להרוס אותו כשנמצא חלופת דיור”, טענו.

לטענת הנתבעים, הרשויות מסרבות לאפשר את תיקון התב"ע של הנחלה כל עוד ההליך המשפטי מתנהל, למרות שלפי דברי הנתבעים, מתכננים מקצועיים כבר הביעו נכונות עקרונית לאפשר שינוי קו צהוב והסדרה תכנונית.

בעלים אחד לנחלה

הנתבעים דרשו שכל אחד מהאחים יישא באחריותו הנפרדת בהתאם לשימושים שביצע ולמבנים שעליהם הוא אחראי. יש לציין כי חלק מהמבנים – בעיקר שלושת מבני המגורים שנבנו בנחלה ב' – לא ניתן להכשיר בשום מסלול תכנוני. הנתבעים הסכימו להרוס אותם רק לאחר מציאת חלופת דיור.

בתגובה לטענות של הנתבעים, טענה המדינה כי הנתבעים החזיקו בקרקע החקלאית, הקימו מבני מגורים ואחסון ללא היתר, ביצעו שימושים מסחריים וחלוקת משנה אסורה של השטח, תוך ניצול משאב ציבורי.

בנוסף, המדינה טענה כי נחלה חקלאית אינה יכולה להתפצל למספר בעלויות שונות וכי החוק קובע כי לנחלה חקלאית יהיה בעלים אחד בלבד. המדינה הוסיפה והדגישה כי הסכסוך המשפחתי שבין האחים אינו מעניינה של המדינה והמצב הרגיש שנוצר ביניהם אינו סיבה לטענה כי הנחלה יכולה להיות מפוצלת למספר יורשים.

המדינה התנגדה למתן ארכה בלתי-מוגבלת לצורך שינוי תב"ע, וטענה כי ניסיון אנושי “להבין את מצוקת המשפחה” אינו יכול לגבור על החוק. “הם פלשו במשך שנים, וכשהמדינה סוף-סוף תובעת אותם, מצפים שיינתנו להם תנאים מיוחדים שאינם ניתנים לאיש אחר”, ציין ב"כ המינהל בדיון.

שווי שימוש במחלוקת

במהלך הדיונים המשפטיים התגלה פער משמעותי בין חוות הדעת של שמאי המדינה לבין זו של הנתבעים. בית המשפט הציע לצדדים להסכים על שמאי מקצועי בעל ניסיון בעבירות שימוש חורג ובדמי שימוש במשקים חקלאיים וקבע כי אם לא יגיעו להסכמה – ימונה מומחה על ידי בית המשפט עצמו, וכך אכן נקבע במסגרת ההחלטה.

השמאי המוסכם שנקבע על ידי בית המשפט קבע כי דמי השימוש לשנים 2014-2024 (5% מסך הרווח היזמי לכל שנה) למבנים השונים יסתכמו לפי הפירוט הבא: בית מגורים 220 מ"ר (בחלקת המגורים) -  916,000 שקל, בית מגורים 140 מ"ר (חלקה ב')  - 714,000 שקל, בית מגורים 100 מ"ר (חלקה ב') - 458,000 שקל, בית מגורים 200 מ"ר (חלקה ב')  - 940,000 שקל, 2 מכולות אחסנה בשטח של 30 מ"ר (חלקה ב')  - 83,000 שקל, 5 מכולות אחסנה בשטח של 75 מ"ר (חלקה ב')-   225,000 שקל, משרד 50 מ"ר (חלקה ב')  210,000 שקל, מחסן בשטח 50 מ"ר (חלקה ב') - 192,000 שקל. בסך בכל מסתכמים דמי השימוש החורגים בסכום כולל של 3,738,000 שקל.

הצעת פשרה

לאחר דיונים משפטיים שנמשכו כארבע שנים התקיים בתחילת החודש (2.12) דיון נוסף במהלכו הציע שופט בית המשפט השלום בבית שמש, אלעד לנג, את הסכם הפשרה הבא:

ראשית, כל המבנים (לרבות מכולות) שטרם ניתן להם אישור יפונו על ידי הנתבעים בתוך 8 חודשים ממועד אישור ההסכמה בוועדת הפשרות של רמ"י. בחלוף תקופה זו תהיה רמ"י רשאית לפנות את המבנים בעצמה ולחייב את הנתבעים בעלויות הפינוי.

בנוסף, הנתבעים יחוייבו בתשלום דמי שימוש בהתאם לחוות הדעת של השמאי המוסכם, החל מיום 1.5.2014 ועד לפינוי המבנים בפועל. גודל המבנים יחושב לפי השטחים שנקבעו על ידי רמ"י. שכר הטירחה שישולם לרמ"י ייקבע לאחר אישור ההסכם בוועדת הפשרות.

אחריות הנתבעים לביצוע הסכם הפשרה, לתשלום הקנסות ולפינוי המבנים, היא ביחד ולחוד, מבלי לגרוע מכל הסכם שיוסדר בין הנתבעים לבין עצמם.

לאחר שבאי הכוח של רמ"י ושל הנתבעים אישרו את הסכם הפשרה נקבע כי ההסכם יועבר לוועדת הפשרות לאישור סופי. לאחר קבלת האישור ייתן בית המשפט תוקף של פסיקתא להסכם. במידה וועדת הפשרות לא תאשר את ההסכם יימשך המשפט עד מתן פסק דין נוסף.