לזכרה - הפמיניסטית האזורית הראשונה

ציונה סופרי ז"ל מטל שחר הייתה הפעילה החברתית הבולטת ביותר במטה יהודה במשך יותר מ-40 שנה, וקידמה במרץ מסרים פמיניסטיים לנשות האזור. השבוע הלכה לעולמה

השבוע ליוו רבים את ציונה סופרי ממושב טל שחר בדרכה האחרונה. היא נפטרה ביום ראשון (30.1) בגיל 87 כשהיא משאירה אחריה ארבעה ילדים, 13 נכדים ונינים.

ציונה סופרי הייתה הפעילה החברתית הבולטת ביותר במטה יהודה במשך יותר מ-40 שנה, וכיהנה בתפקידים ציבוריים רבים. את עיקר שליחותה ראתה בהעצמת נשים ובשינוי מעמד האישה בקרב החברה השמרנית שהיא הייתה חלק ממנה.

היא עלתה לישראל מפרס בגיל 14, וכבר בצריף הקליטה בנמל התעופה התביישה להגיד את שמה, איראן. בתגובה על שתיקתה הודיע לה פקיד הקליטה כי שמה יהיה "ציונה". השכלתה הפורמאלית הסתכמה בבית ספר יסודי אך סקרנותה, חיוניותה והמודעות העצמית שלה הובילו אותה הרחק.

על תחילת פעילותה ציבורית היא כתבה בספר זיכרונותיה: "בשנת 1963 הייתי אם לארבעה ילדים, העבודה במשק החלה להניב פירותיה ומצבנו הכלכלי התבסס... כעת הייתי פנויה עוד יותר להתבוננות סביבי, והמודעות החברתית והציבורית שלי החלה מתפתחת. אחת התופעות שחרו לי הייתה חוסר השוויון בין המינים בנוגע לזכות לבחור ולהיבחר לוועד...".

ההזדמנות הגיעה בדמות הצעה מתנועת נעמ"ת להפוך לפעילה אזורית, ועל כך סיפרה ציונה: "...הסכמתי מיד. תחושת שליחות פיעמה בעורקיי, וחשתי כי ביכולתי לפעול למען הנשים בסביבתי ולקדמן".

על האופן שבו החלה את פעילותה סיפרה: "יום העבודה שלי החל בארבע לפנות בוקר, לאחר עבודות המשק ההכרחיות שכללו קטיף, מיון, ניקיון ואיסוף ביצים, התפניתי לעבודת ההתנדבות למען נשות האזור. מובן שלא הועמד לרשותי רכב, ואף לא היה בידיי רישיון נהיגה, ולכן עשיתי את דרכי בין היישובים בעזרת מזליקה, סוסתי הנאמנה, שאותה רתמתי לעגלה".

עד מהרה הגיעה שימעה לאזניו של ראש המועצה הראשון של מטה יהודה, בנימין כהן ז"ל, ובדחיפת תנועת המושבים היא זכתה לקבל תפקיד בשכר, דבר שאיפשר לה לקדם את מה שהאמינה בו: "זכות האישה להתפתחות אישית".

"האמנתי, ואני מאמינה גם היום, כי לכל אישה יש מה לתת ומה לקבל, מעבר לארבע האמות של המטבח הביתי. שמחתי כי נפלה בידיי הזכות להגשים את ייעודי שלי באמצעות סיוע לנשים אחרות ועידודן לעבוד, ללמוד ולהתפתח...למזלי, בעלי וארבעת ילדיי סיפקו לי את התמיכה שהייתי כה זקוקה לה", היא כתבה בספרה.

ציונה סופרי ז"ל סירבה להשתמש במינוחים של "קיפוח" ובתלונות על חוסר בעזרה ממשלתית. על כך סיפרה: "מיד עם הגעתי למושב הבחנתי כי תפיסתם העצמית של חלק מהתושבים פוגעת בהתקדמותם. לעתים תכופות שמעתי בשיטוטיי במושבים השונים תלונות על מחסור כלכלי, והגדרות עצמיות העושות שימוש במונחים כגון נחיתות או מסכנות".

על דרך החתחתים שהייתה צריכה לעבור בדרך לטפח מודעות עצמית בקרב נשות האזור היא סיפרה: "ערכתי ביקור בביתה של אישה דתייה שנפלה למשכב. ישבנו בסלון הבית ושוחחנו... האישה הייתה עדיין צעירה, אך כבר הפכה אם ל-12 ילדים... פניתי אליה בעדינות, והצעתי שכיוון שהקימה משפחה גדולה ועניפה אולי "תתאוורר" מעט ותמתין לפני שהיא מתעברת שוב. בתגובה תלתה בי האישה מבט תמה והשיבה בשאלה: ציונה, האם אני עושה ילדים? הרי אללה עושה ילדים".

במסגרת פעילותה במועצה היא יזמה הקמת מועדוני נשים, הראשון שבהם היה במושב לוזית, יזמה מפגשי נשים בין המושבים לקיבוצים, חופשות מאורגנות בבתי הבראה, קורסים לעזרה ראשונה לאימהות, וקידמה תעסוקת צעירות במפעלים ובין השאר הקימה מתפרה במושב מטע.

על האופן שבו דחפה את הנערות במושבים לתעסוקה סיפרה ציונה: "רבות מן הבנות לא הורגלו מעולם בעבודה מחוץ לבית ובצורך לעמוד בזמנים ולהפגין אחריות, ולכן היה עלי לעודדן באופן אישי. נסעתי בעצמי בשעת בוקר מוקדמת לבתי הנערות המועדות לאיחורים, שלפתי אותן ממיטותיהן כדי שלא יאחרו את ההסעה... הבנות שהצליחו לעמוד בדרישות זכו ברכישת מקצוע, בתעסוקה שהייתה מרפא לשעמום ובתחושה שהן יכולות לקיים את עצמן בכבוד".

לא עבר זמן רב וציונה כיהנה בשלושה תפקידים במקביל: רכזת אזורית בנעמ"ת, אחראית השירותים החברתיים במועצה האזורית מטה יהודה, ופעילה חברתית בתנועת המושבים. במטה יהודה היא הקימה את מרכז "תהיל"ה – מרכז להנחלת הלשון ולביעור הבערות" עם סניפים בתרום ובשריגים.

על הדרך שבה גייסה תלמידים למרכזי תהיל"ה היא סיפרה: "סלדתי מבזבוז הזמן המשווע של הנשים במושבים הדתיים, שהזכיר לי תופעות מימים רחוקים בחוץ לארץ. היה לי חשוב שהנשים ילמדו, כי הנחתי שרכישת השכלה תתרום לפיתוח האישיות שלהן...".

היא נאבקה בצורך לקבל את אישור האב או האח ללימודי הבת, בחשש של נערות לרכוש השכלה בעוד אחותן הבוגרת אינה משכילה, בלחץ החברתי שהופעל על הנערות במושבים להינשא בגיל צעיר ובחסמים אישיים נוספים. לבסוף החליטה לפנות לרב: "...הסברתי לרב שאני מעוניינת לפתוח מקום שבו כל אישה תלמד קרוא וכתוב, כאשר מגיע עבורה מכתב מבנה החייל... דבריי נגעו לליבו של הרב והוא החליט להתגייס לצידי... והנשים נרשמו בהמוניהן...".

על פילוסופיית החיים שהדריכה אותה בפעילות הציבורית היא סיפרה: "הבנתי שחוסר תעסוקה הוא בעל אפקט נפיץ ופוטנציאל הרסני. אדם שאינו עסוק, פעיל ויצרני עלול לאבד עניין בנעשה סביבו, הוא אינו תורם לכלכלת הבית ודימויו העצמי ירוד. גרוע מכך, ידעתי כי ילדים נוטים לחקות את הוריהם... ".

היא יזמה את הקמתם של מעונות יום במושבים, במטרה לשחרר את הנשים לעבודה, דבר שהביא לכינוי שלה "אם האזור".

כ"חיה פוליטית" היא שאיפה להישגים גם בפעילות הציבורית שמחוץ למטה יהודה ונבחרה כחברת מרכז במפלגת העבודה. שם הכירה והפכה לפעילה של שמעון פרס.

היא שימשה כיו"ר נשות ארגון יוצאי פרס "בית כורש" במשך כעשרים שנה. על המסר שנשאה איתה בפעילותה סיפרה: "נשאלתי מהו המסר שלי עבור הנשים הפרסיות. שוב ושוב חזרתי על דבריי: מקומה של האישה אינו רק בבית".

על פעילותה היא זכתה באותות ובפרסים שונים ובהם פרס נמיר לעובדת המצטיינת של הסתדרות העובדים הכללית.

לאחר שפרשה לגמלאות היא התנדבה באגף לייעוץ לקשיש של המוסד לביטוח לאומי, הקימה את מועדון "חמישים פלוס" במושב טל שחר, והתנדבה לפעילויות חברתיות שעסקו בקידום נשים במגזר הערבי.

בדברי ההספד על קברה שנשא נכדה, עומר אלוני ממושב בקוע הוא אמר: "...הסבתא שלי, אשת-החיל, חלוצה ומגשימה ונאמנה כל כך לעצמה ולעקרונותיה, שהיא בעיניי אגדה ישראלית, עברית, ציונית ומוחשית כל כך... שהרי כל המסע שלך הוא, למעשה, רצף נמשך של החלטות עצמאיות, נחושות, מתריסות-משהו לעיתים כלפי גורמי-סמכות ואנשים בעלי-כוח ושררה...".

"העצמאות והאמונה שלך בצדקת הדרך הפעימו אותי כל הזמן. מאז שהייתי ילד קטן הוקסמתי מהכוח הבוטח שלך וממה שהפכת להיות... בעבורי, אז וגם היום, היית עמוד ענן: אשה מזרחית צעירה, גאה ונאמנה לעצמה ולערכיה ולמסורותיה ולעקרונותיה, שהגשימה פמיניזם תרבותי עוד לפני שתיאורטיקניות ינסחו אותו במערב שנים לאחר-מכן... ".
"...סבתא, נפרדת מהעולם הזה, מהחיים הגשמיים והפלאיים האלה שהפקת ויצרת במו ידייך, אחרי אינספור ניצחונות ואתגרים ומתרסים ועונות של קטיף ויבול וילדות וילדים ונכדות ונכדים ונינות ונינים, וסיפורים ותעוזות, ופוליטיקה והנהגת נשים והנהגת ציבור... נפרדת מהעולם הזה דווקא בפרידת נשיקה, ובמיטתך, וסוף-סוף בשלווה. תודה על האהבה שהרעפת עלינו ועליי. אני אוהב אותך, כל כך, ובחזרה. יהי זכרך ברוך".

תנצב"ה