מועצה מקומית מבשרת ציון חוייבה להחזיר לרשת ש. דגן כמליון שקל

בי"המש קבע כי המועצה גבתה אגרת מים שלא כדין וחייבה בכפל באגרות ביוב

המועצה המקומית מבשרת ציון חוייבה לשלם לרשת ש. דגן בע"מ כמליון שקלים מאחר וגבתה במהלך השנים 2009-2010 אגרת מים לא חוקית, גבתה אגרת הנחת צינורות שלא כדין וביצעה חיובים כפולים על מבנים, כך קבע בשבוע שעבר בית המשפט השלום בבית שמש.

חברת ש. דגן בע"מ (להלן "התובעת") היא הבעלים של מגרש בשטח כולל של 5.5 דונם באזור התעשייה במבשרת ציון. את המגרש רכשה התובעת ביום 26.2.08 במסגרת הליך של כינוס נכסים וזאת לאחר שמאז שנות ה-80 היא שכרה את המגרש מבעליו הקודמים (להלן: "המגרש").

לטענת התובעת, היא הייתה מחלוצי אזור התעשייה ובאותה תקופה כמעט ולא היו מבנים או מפעלים באזור התעשייה ולכן גם לא היו במקום תשתיות ראויות. לטענת התובעת המועצה סירבה להניח קו מים ולבצע תשתיות שונות בטענה שאינה יכולה לממן זאת והתובעת השתכנעה להניח את קו המים בעצמה באורך של כ-500 מטרים.

לימים ביקשה התובעת ביחד להרוס את מפעל הבטון ולהקים תחתיו תחנת דלק ומבנה מסחרי. בשנת 2009 פנתה התובעת ביחד עם השותף העסקי שלה אל הוועדה המקומית לתכנון ובניה בבקשה לקבלת היתר בניה מתאים. המועצה התנתה את מתן ההיתר בתשלום אגרת הנחת צינורות והיטל ביוב. התובעת שילמה תחת מחאה סכום כולל של כ-950 אלף שקל וקיבלה את אישור המועצה ביום 17.8.09.

לאחר מכן הייתה זקוקה התובעת לאישור המועצה על היעדר חובות לנכס ולפיכך פנתה אל המועצה בבקשה לקבל את האישור המיוחל. המועצה הנפיקה לתובעת דרישת תשלום נוספת בסך של 82,117 שקל ביום 24.2.10. התובעת שילמה את דרישת התשלום הנוספת ביום 7.4.10.

טעות בחישוב

התובעת, חברת ש. דגן בע"מ, טענה כי המועצה לא הייתה רשאית לחייב אותה באגרה מכיוון שהמועצה לא הניחה את צינורות המים המשרתים את הנכס של התובעת. בנוסף, התובעת טוענת שתעריף החיוב חושב על בסיס טעות סופר שנפלה בתיקון חוק העזר העירוני בשנת 1990 שם נכתבה בטעות יחידת המידה לחיוב כמ"ק במקום מ"ר. המשמעות המעשית של טעות זו היא שילוש של גובה החיוב בפועל.

בנוסף התובעת טענה שהמועצה חייבה את הנכס בכפל חיוב. היטלי פיתוח נגבו הן מהתובעת והן מהבעלים הקודמים של הנכס.

התובעת מבקשת מבית המשפט שיורה על השבת כספים ששילמה למועצה עבור אגרת הנחת צינורות מים והיטל ביוב, או שיורה להשיב חלק מהסכום העודף שחושב לפי מ"ק לעומת חישוב לפי מ"ר ותוך חיוב שטחי הבניה הנוספים בלבד, בקיזוז שטח הקרקע ושטחי הבניה שנהרסו ונבנו מחדש.

המועצה דוחה את הטענות

המועצה המקומית מבשרת ציון טענה שהתובעת כשלה ולא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה. ובנוסף, טענה המועצה, שגם אם התובעת הייתה מוכיחה שהיא הניחה את הצינורות בעצמה, הרי שאין בכך כדי לפתור אותה מאגרת הנחת צינורות.

אשר לטענה על אי סבירות התעריף ולטעות סופר בחוק העזר, טענה המועצה לחזקת תקינות המנהל. מכל מקום, טוענת המועצה, חוק העזר שבו טוענת התובעת שנפלה טעות סופר, אושר כדין ע"י משרד הפנים שבחן את התיקונים בחוק ואישר אותם.

ביחס לטענה על כפל חיוב, טענה המועצה שכאשר נבנו המבנים הראשונים על המקרקעין הנדונים, כלל לא היו במקום תשתיות פיתוח עירוניות כלשהן ולכן ממילא לא נגבו אגרות והיטלים בקשר למקרקעין, כך שאין מדובר בכפל חיוב. המועצה טענה שהתובעת לא הוכיחה מה הם השטחים שהיו קיימים בעבר ומה הם השטחים שנוספו מאוחר יותר ע"י התובעת.

אשר לטענה המתייחסת לדרישת התשלום המתוקנת, טוענת המועצה שהחיוב בהיטל נעשה בשתי פעימות: פעם אחת עם הגשת התכניות להיתר, ועל סמך התכניות, ופעם שניה לאחר שהושלמה הבניה ובהתאם לנעשה בפועל. לטענתה, מותר למועצה לתקן טעות בחיוב שמראש היה חיוב לא סופי, כפי שאף נכתב על גבי דרישת התשלום עצמה.

גרסת המועצה לא משכנעת

שופטת בית המשפט השלום בבית שמש, דורית פיינשטיין, קבעה כי התובעת הצליחה לסדוק את טענות המועצה בנוגע להנחת קו המים.

"התובעת הציגה גרסה עובדתית ברורה, סדורה וקוהרנטית שלא נסתרה על-ידי המועצה. מגרסה זו עולה לכאורה שהמועצה לא הניחה את קו המים הנדון ולכן לא הייתה רשאית לגבות אגרת הנחת צינורות. יודגש שהתובעת סיפקה הסבר הגיוני ומניח את הדעת לנסיבות שבעטיין נדרשה להניח את קו המים בעצמה והן העובדה שהיא (התובעת) הייתה מחלוצי אזור התעשייה שהיה נעדר תשתיות (גם המועצה איננה חולקת על כך) כאשר היא הגיעה אליו והמועצה לא יכלה לשאת באותו זמן בעלות הנחת התשתיות".

השופטת קבעה גם שבגרסת המועצה התגלו בעיות וגרסאות שונות. “הבעייתיות לכאורה מתעצמת נוכח גרסאותיה של המועצה עצמה שהעידה על עצמה שאיננה יודעת מי הניח את קו המים, לא טענה באופן מפורש שהיא זו שהניחה אותו ואף הציעה בעצמה אפשרות שמנהל מקרקעי ישראל הוא שעשה זאת".

השופטת קבעה כי הגנת המועצה מפני התביעה נשענה רובה ככולה על "חזקת תקינות המנהל", אך בנסיבות העניין "חזקת התקינות לא יכולה לסייע למועצה ומכל מקום הורם הנטל לסתירתה. מרגע שהורם הנטל לסתירת החזקה היה על המועצה להוכיח את טענותיה. זאת לא נעשה”.

החזר של כמליון שקל

לאור זאת קיבלה השופטת את התביעה של חברת ש. דגן בע"מ ופסקה כי על המועצה להשיב לתובעת את מלוא אגרת המים שגבתה ממנה ובסך-הכל יש להשיב לתובעת סך של 827,584.48 שקל. בנוסף, קבעה כי התובעת הוכיחה כי נגבה כפל חיוב של אגרות והיטלים עבור 300 מ"ר של מבנים שהיו במגרש, ולכן יש להשיב לתובעת היטלי ביוב שנגבו ביתר בסך 83,264.2 שקל. השופטת דחתה את טענות התובעת בנוגע לדרישת התשלום הנוספת מפברואר 2010.

בנוסף נקבע כי המועצה תישא בהוצאות התובעת בסך 10,000 שקל ובנוסף שכר טרחת בא כוחה בסך של 80,000 שקלים כולל מע"מ.