מסר לאמא של לוחם
מיקה אלמגור, דרך הסגולה
הבוקר דיברתי עם אשה יקרה שהבן שלה נמצא עכשיו בעזה. היא אמרה: "לא שמעתי ממנו מיום ראשון, אני נטרפת מדאגה. נסעתי לדרום להביא לו עוגה מהבית, ולא הצלחתי להגיע אליו, נפגשתי עם חבר שלו... מאד קשה לי". לא מפתיע שבימים האחרונים ניהלתי את השיחה הזאת עם כמה וכמה אמהות. הדאגה לשלום הבנים מובנת, ואין דרך לבטלה מכל וכל. אבל הדאגה היא גם סוג של מעמסה אנרגטית, והמלאכים מרחיבים מעט את ההסתכלות עליה במסר מחזק לאימהות, וגם לאבות: "אמא יקרה, בימים טרופים ואת נטרפת. לדאוג לבנים ולחשוש לשלומם – הרי זה חלק מובנה מתפקיד ה"אמא". אף אם נגיד לך "תנוח דעתך, הרגעי" הרי שאמירה זו תחלוף מעל ראשך. האם תצליחי להניח? האם תצליחי להפסיק את הדאגה? אולי כן, לרגעים קטנים. אבל מיד תשוב ותתעורר בך סערת הדאגה, ואי השקט יזרום בך, ואת תרגישי "נטרפת". בהיותך אנוש, ודאגה זו היא מובנת בהחלט. ולכן אנו אומרים: בצד הדאגה וחוסר השקט, הביני זאת: בנך האהוב, כחייל לוחם, הוא משרת את עמו וארצו, את משפחתו וחבריו הלוחמים, ואף את עצמו –את בחירות נשמתו. נשמתו בחרה שיעור של לוחם, עוד בטרם ירד להתגלם בגופו. עכשיו בנך הינו לוחם בזירה של מלחמה – וזהו שיעור קשה ומורכב. וכלוחם הוא נמצא עם חבריו הלוחמים האחרים, והם מגובשים יחדיו בתדר של "גברים לוחמים". בתדר זה והם כמו לובשים שריון אנרגטי שמקשיח אותם, שמלכד אותם, ששומר עליהם, שהופך אותם לחסרי פחד ומלאי עוז. שריון שמאפשר להם להתמודד ולעשות את "תפקיד החייל". והם מתפקדים כמיטב יכולתם. והם זקוקים לחוסן – גם פיזי וגם נפשי, גם תודעתי וגם אנרגטי. משום שחוסן זה הוא התדר שמקשיח את השריון האנרגטי הזה שהם עוטים. והנה במהלך העשייה המבצעית, והם מוציאים אל מחוץ לשריון את אותם "דברים" – מחשבות, תהיות, אמונות, רגשות - שמקרינים עליהם תדר של בית, שיגרה, משפחה, עבודה... תדר של רכות אפשר לומר. תדר של שלום. אמנם הם הולכים עם תחושת האהבה בלב, משום שהיא מחזקת את החוסן, אבל הם לא נותנים מקום למחשבות על האוהבים. על אמא. משום שמחשבות אלו מרככות. מחשבות אלו עלולות לסדוק סדק קטן בשריון האנרגטי של "קשיחות ממוקדת משימה" שלהם. ולכן, בהפוגה, כשהם מתמסרים לעייפות, לעיבוד הפחדים, לעיבוד האובדנים... יש שיחששו ששיחה עם אמא (רעיה, אהובה, חברה...) ירחיבו את הסדק. ואז הם יבכו. ואין זה רע לבכות. ואין זה רע להרגיע את אמא. ואין זה רע למסור דרישת שלום קצרה. לפעמים זה אפילו טוב מאד, והם עושים זאת. אלא שבאותן פעמים שהם מסתגרים, נעטפים בשריונם ואינם "יוצרים קשר" – תביני אמא יקרה, שאין זה חוסר התחשבות בך. אלא שזה מחזק אותם בדיוק כך. לשמור את הבית מחוץ לשריון ה"לוחם". לעשות חציצה בין ה"עכשיו קרב" לבין "מחר בית". לפעמים נוח להם להישאר מרוחקים, מנותקים, עטופים בשריון, בלכלוך, בחבילות ובאהבה שהגיעו מהבית, ובלי מילים. לפעמים זה בדיוק מה שמרגיע אותם. גם אם הניתוק הזה אינו מרגיע אותך, ואת חשה שאת נטרפת. ואת יקרה, שחררי אותו מלדאוג לך. שגם אם אינו מתקשר... הניחי ששלום לו. שלחי לו מליבך תדר של "אני סומכת עליך בני" במקום תדר של "אני נטרפת, תתקשר כבר". הבנים עושים את תפקידם נאמנה, והעורף מחזק אותם ומגבה אותם נאמנה, והאמהות – אתן אוהבות אותם נאמנה. וזה כל מה שהם צריכים מכן. תבורכו".
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?