מרד בר כוזיבא – מציאות מול דמיון סיכום של השנה הראשונה למרד

הניצחונות של הלוחמים היהודיים בעין גדי, יריחו, תל שלם ובמיוחד בירושלים השאירו את שמעון בר כוזיבא ואת תומכיו פעורי פה ונדהמים. הם לא האמינו שהמהלך לכיבוש ירושלים יהיה כה מוצלח

לפני 55 שנה הזדמן לארכיאולוג ד"ר יצחק אשל להיפגש עם מטמון מיוחד במינו – 4000 לוחיות נחושת מאובקות אשר הבדואי שמסר אותן לידיו הודה כי נמצאו במערות באזור מדבר יהודה וכי הוא אינו יודע מה לעשות איתן. במהלך השנים הסתבר לד"ר אשל כי בידו נמצא לא פחות מאשר ארכיון שבו מתואר בפירוט מדהים רצף האירועים החל מהסיבות לפרוץ המרד הידוע בכינוי "מרד בר כוכבא" , המשכו במהלך המלחמה עד שהצליחו הרומאים להביס את המרד במחיר אלפי כפרים שנחרבו ביהודה ובשפלת יהודה וסופו בשנת י"א לפרוץ המרד. 

לפני שניגע בתוצאות המחקר המרתק שד"ר אשל ערך יחד עם קבוצת נאמנים הכוללת את רו"ח משה פרג, ארכיאולוגים, היסטוריונים, בלשנים ומדענים נוספים, יש לציין כי בממסד הארכאולוגי מסרבים להכיר בארכיון זה משום שלא התגלה במהלך חפירה ארכיאולוגית ומשום כך הוא חשוד כמזויף. עם זאת, לאחר 20 שנות מחקר אינטנסיבי החשד לזיוף של הארכיון נדמה כזהירות יתר וכניסיון מגושם של הארכיאולוגים האקדמיים להתחמק מהממצאים המדהימים והמרתקים שנכללים בארכיון זה.

שבועון "בקיצור" מתכבד להביא כאן את תמצית המחקר של קבוצת ד"ר אשל ומניח לציבור לשפוט האם מדובר בארכיון אמיתי או בתיעוד מזויף.

הניצחונות של הלוחמים היהודיים בעין גדי, יריחו, תל שלם ובמיוחד בירושלים השאירו את שמעון בר כוזיבא ואת תומכיו פעורי פה ונדהמים. הם לא האמינו שהמהלך לכיבוש ירושלים יהיה כה מוצלח. ואכן, חיילי הלגיון נתפסו לא מוכנים וחסרי רוח לחימה ורבים מהם נמלטו מהמקומות שהותקפו, כולל מירושלים.

כזכור, מניתוח של הפקודות שנותן שמעון, קדמה לפשיטת הניצחון על מפקדת הלגיון ה- LXF פרטנסיס בירושלים, פשיטת הסחה אסטרטגית של 330 'פרשים קלים' שיצאה לפועל ככל הנראה בראשית אוגוסט 132.

יחידת הפרשים הקלים

לוחית שעליה כתובה הצעה של הלל בן גריס מגלה לנו את המהלך להקמת יחידת הפרשים הקלים. בלוחית זו נכתב כך: "שלום לשמעון. הליל בן גריס מתסיע (מציע) לשלוח אנאשים למהאו (למואב) ל[ה]וי[א] (להביא) סוסים וי הנחושת ויאב[ר]ו דירח (דרך) האר (ים) המילח". התעודה נחתמת בסימון של מספר – 330 ובחתימת הלל .

סביר  ש'הפרשים הקלים' יצאו מיהודה ב'דרך בורמה' רומית נטושה שסלל הלגיון כציר אספקה ל-8 מחנות המצור שהוקמו  באזור מצדה. ככל הנראה, הפרשים פגשו את 330 סוסיהם בצידה המזרחי של ה'לוחית' (היום 'הלשון'), חצו עמם את ים המלח במיצר לינץ' הצר והרדוד עד שפך נחל בוקק עתיר הצמחייה והמים.

אחרי שנתנו לסוסים לנוח ולשתות, גמאו הפרשים את 16 הק"מ לעין גדי שם פשטו עם אור ראשון על משמר השיטור המנומנם. הרומאים ההמומים נטשו בעין גדי ציוד ונשק שבזזו תושביה. שרידים לביזה זו ניתן למצוא בעשרות כלי נחושת שנמצאו ב'מערת האיגרות' בנחל חבר וכן ארבעת החרבות וראש הכידון שנמצאו לאחרונה במערת 'נחש' הנידחת.

בלילה שלאחר מכן תקפו הפרשים היהודיים את מחנה הלגיון ביריחו והבריחו משם את הליגיונרים. מפקד הגלגולאים, אנשי היישוב גלגל הסמוך, השתתפו בביזה. ישוע בן גלגל, החרים את הביזה והביא אותה בסוף המלחמה למערה שהכין למשפחתו בוואדי מורבעאת, שם מצאו אותה החוקרים אלפי שנים לאחר מכן.

ככל הנראה שהניצחונות בעין גדי וביריחו הלהיבו את רוחו של מפקדם הפזיז של הפרשים, (ניר) בן שיבע הראשון וחתנו של הלל בן גריס (בעלה של סמכה), והוא שוכנע להמשיך במסע הניצחון עוד כ-60 ק"מ צפונה מיריחו בלי לקבל רשות מתועדת משמעון או הלל.

בתמונה הארכיאולוגים אוריה עמיחי וחגי המר עם אחת החרבות הרומאיות שנחשפו במערת נחש, סמוך לעין גדי. צילום אמיר גנור רשות העתיקות

פסל הקיסר בתל שלם

ניר דהר עם רוכביו עד רכס הגלבוע ותקף את חיל המשמר הסמלי של הלגיון "פראטה" בקסטרא הקיסרית שבנה הלגיון בתל שלם. באותה עת היו חיילי הלגיון עסוקים בהצבת שלושה פסלי ארד של הקיסרים טריאנוס, הדריאנוס והנער אנטינואוס (ככל הנראה המאהב של הקיסר).

החיילים המופתעים מיהרו לטמון את חלקי הפסלים בקרקע וברוב החיפזון לא שמרו כל תיעוד למקום שבו נטמנו הפסלים. ככל הנראה, בקרב שהתפתח נהרגו כל חיילי המשמר או לפחות אלה שלקחו חלק בהטמנת הפסלים ומאז נעלמו שלושת הפסלים. ל'פרשים הקלים' ולשמעון לא היה מושג קיומם ושומריהם לקחו את סוד על הטמנתם במותם.

ככל הנראה, בקרב זה נהרג ניר בן שיבע וגופתו המשומרת במלח הובלה לירושלים. רק כחודש לאחר מכן, אחרי ראש השנה, נשא אותה שמעון לקבורה בחלקת הקבורה המשפחתית בנחל חנית באחוזת נחושת. אלמנתו, סמחא בת הלל, התאבלה עליו.

מבלי דעת, ההתקפה על תל שלם טמנה את זרע המלחמה הקטלנית שניהל הדריאנוס ביהודים. הרומאים ייחסו לפסלי אלים בכלל ולפסלי הקיסרים בפרט ערך רוחני נשגב. כלומר, הפסל של הקיסר נשא חלק מרוחו של הקיסר, ובכך גם נשא חלק מכבודו וחלק מסימני השלטון שלו. היעלמותם של הפסלים הטריפה את דעתו של הדריאנוס והוא פתח במבצע חיפושים רחב במטרה לחלץ את הפסלים מ"הכיבוש" היהודי. העובדה שהפסלים לא נמצאו, העלבון העמוק שחש על כך שהיהודים רמסו את כבודו ושדדו חלק מ"נשמתו" עמדה בשורש ההחלטה שלו להביס את המרד ויהי מה.

הפסלים שנעלמו החלו להיחשף לראשונה ב-1975 ע"י תייר שחיפש מטבעות עתיקים ונתקל בראש פסלו של הדריאנוס. בהמשך חשף ארכיאולוג המחוז גדעון פרסטר עוד חלקים של הפסל וגם מפסלי ארד שני: טורסו שיוחס על ידו לראש הדריאנוס ופני נער שיחס ל'נערו' אנטינאוס. לאחרונה נחשף גם מגן חזה מטורסו של פסל שלישי, אולי של טריאנוס.

הרומאים הגיבו על הפשיטות של יחידת הפרשים הקלים בתקיפת יהודים בטבריה, בחירבת חמאם, בשער העמקים ואולי גם בשועפט.

איגרת בעברית שכתב בר כוכבא לישוע בן גלגולה. האיגרת נפתחת במילים  - משמעון בן כוסבה. נמצאה במערת האיגרות

עשירי עין גדי

יש לציין כי היישוב היהודי בעין גדי לא שיתף פעולה באופן מלא עם שמעון. סילוק כוח השיטור הרומאי פתח לפני התושבים שם את האפשרות למכירת הבשמים יקרי הערך שייצרו בעין גדי בלא הפרעה וכך החל לזרום לעין גדי כסף רב. ההכנסות השופעות מהשימוש בציר הימי אפשרו למנהיגי עין גדי המתעשרים להתבדל כלכלית ופוליטית.

באחת הלוחיות שנמאו בארכיון כותב שמעון לאנשי עין גדי:  'אתן יושבים, אוכלין ושותין מנכסי בית ישראל ולא דאגין לאחיכן לכל דבר' . כאמור  משנה ד' החל מאבק סמוי משוער על השליטה בשיט בים המלח דרך הציר הימי דרך מיצר לינץ'. להבנתנו עשירי עין גדי שחששו למקור עושרם הגיבו על המצב החדש מאז זיהו תצפיות שהציב שמעון בראש מצדה, אותן אולי פירשו כמימושם של איומיו המומחשים באיגרותיו.

איגרת שבה מורה בר כוכבא לפרנסי עין גדי וקריית ערביה להעביר משלוח של ארבעת המינים למחנהו הראשי בביתר. צילום - ויקיפדיה

הפשיטה על ירושלים

ע"פ הארכיון החלה המלחמה ב'פשיטת התאבדות' לילית של שמעון ו-1518 לוחמים ולוחמות על משמר המפקדה של הלגיון LXF פרטנסיס בירושלים. בריחתם הלילית של לוחמי הלגיון ששרדו בחיים הייתה כנראה למחנה העורפי של הלגיון ב'גבעת רם' ומשם למפקדת הנציב בקיסריה. בריחה זו הותירה את מרכז וצפון יהודה ללא מנהל וצבא רומי למשך כ-400 ימים.

התרגיל האמיץ של קבוצת הלוחמות בראשותה של בתו של שמעון, שנדאר, שהצליחו לחדור לתוך העיר ירושלים כשהן מפתות את חיילי הלגיון ומתחזות לנשים "קלות דעת" זיכה את שנדאר בכבוד רב מצד אביה. באחת הלוחיות מתועד כיצד הוא החליף את שמה ל-מנבת (מלבת) כינוי הגבורה של יעל אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא.

מינהל עצמי

אחרי כיבוש ירושלים נותר רוב אזור יהודה בלא שליטה רומאית והנהגת המרד עמדה בפני הצורך להתחיל לנהל את השטח שנפל לידיה. ישיבת הנהגה ראשונה אחרי הניצחון כללה את  שמעון נשיא ישראל, משנהו, הלל בן גריס ושני מרדכי וזרחי. ההחלטות כללו את מינוי הלל למשקם הר הבית, המקדש ועיר נחושת, צירוף כוהן גדול להנהגה כ'כהן הצבא', והנפקת מטבעות. בכך הפכו שתי המשפחות, משפחתו של שמעון בר כוזיבא ומשפחתו של הלל בן גריס למי שעומדות בבסיס הממשל החדש ביהודה.

כאמור, לשמעון והלל היה חשוב למנות כהן גדול וזאת כדי לחזק את האמון בהם מצד המוני העם. ככל הנראה ש'בני צדוק' ויתרו על המשרה הייצוגית, ונתקבלה הצעה משוערת של הלל למנות את אלעזר הכוהן, בן משפחת כוהנים 'חשמונאית' שכנראה סיפקה שירותי דת לבני גריס.

כן הוחלט אז להפיק 3 סדרות ראשונות של מטבעות (מחזור א') שיעצבו ויחקקו אומני הפקת הרושמות ביישוב דומא שכנראה ירשו את אומנותם מאבותיהם, מן הסתם חקקי השקלים בהר הבית ב'מרד הגדול'.

מטבע ממרד בר כוכבא ובו חזית בית המקדש ומסביב השם שמעון

הוצאת ארון הקודש

תוכן הכתובות והסמלים שהופיעו על המטבעות נועד להאיץ בהמונים ובחכמים כר' עקיבא, לעלות לרגל לירושלים מיד, כבר בחג סוכות, שחל כחודש ימים בלבד לאחר כיבוש ירושלים.

לפי השערתנו, החכמים קיבלו את ההצעה ורבי עקיבא הגיע לירושלים ונשא דברים בפני ההמונים שהגיעו. בין רבי עקיבא לבין שמעון לא הייתה היכרות אבל בדבריו להמונים כנראה זיווג ר' עקיבא את בהישגים הגלויים לכל: שחרור ירושלים והר הבית והברחת השלטן הרומי מיהודה, וכינה את שמעון במלים  'מלך המשיח', כפי שמופיע בתלמוד הירושלמי.

אחרי סוכות עלו להר הבית מכ'וזיבא הכוהן הגדול אברהם בן צדוק ובניו דביר וברוך. הם הורו לאחרוני עולי הרגל ולוחמי שמעון לפנות את במת ההר והנחו את שמעון אל הפתח הסודי של 'מנהרת שלמה' בה נגנז הארון. ככל הנראה מדובר על לוח אבן סתמי ברצפת הדביר שחסתה תחת 'אבן השתייה', האבן שעליה הונח המזבח בבית המקדש.  בפיקוח 'בני צדוק' הוסטה 'אבן השתיה' הניידת, ונחשף פתח המנהרה, שם היה חבוי הארון ובתוכו 'לוחות הברית'. שמעון שחשש מהתקפת נגד רומאית שלא מומשה, הורה לפנות את ארון הקודש מירושלים. בארכיון יש כמה לוחיות שמתייחסות לכך, הנה הכתובת שנמצאה על אחת מהן: "שמור על [ה]ארון [ה]שם שמעון".

זוז כסף מחזור ב - אלעזר הכהן - חזית

השאפתנות של אלעזר

אלעזר הכהן היה דמות שולית שלפתע זכתה במעמד ציבורי חשוב ביותר – כהן גדול. ככל הנראה הדבר גרם הצית את שאפתנותו והוא החל מבצע שורה של מהלכים שנועדו להגדיל את כוחות והשפעתו. צעד ראשון היה הנפקת מטבעות כסף יוקרתיות שעליהן מתנוסס שמו וזאת לעומת  מטבעות ארד נחותות שנשאו את השם 'שמעון נשיא ישראל'.

שמעון ודאי לא ציפה למהלך הערמומי שרקח אלעזר ואף העמיד לו 'משמר כוהן' חמוש, שהלך וגדל עד שהגיע להיקף של 1012 לוחמים. הכוהן דל החשיבות שהתלהב מפרץ הסמכויות שהעטיר עליו שמעון, החל להתריס בפטרונו הלל בן גריס ומי שצירפו להנהגה.

בשיא יוקרתו החל אלעזר לפתח תקווה לרשת את תוארו של אברהם, כוהנם הגדול של 'בני צדוק'. עדות לכך נמצאת בכתובת על כד נחושת שככל הנראה שימש בבית המקדש ושם נכתב: "תשמור ילהים (אלוהים)  על שימן (שמעון)  קשיר (כשר) לבית [ה]שני. אלעזר הקוהין (הכהן) הגדול, האר אבית שנת שתים".

נועזותו של אלעזר הלכה וגברה במהירות וכעת הוא חשק בביסוס מעמדו בעזרת נישואים לבתו של הלל בן גריס – סמחא, אשר התאלמנה רק לאחרונה, לאחר שבעלה ניר נהרג במהלך פשיטת יחידת הפרשים הקלים על תל שלם. הוא פנה להלל וסורב מיד. אלעזר כנראה לא ידע כי בין שמעון לבין סמחא נוצר קשר, אולי בעידוד אביה, שיוביל בתום אבלה לארוסיהם ולנישואיהם בתחילת שנה ג'. שמעון, מנגד, החליט לסיים את האירוע בכך שכפה על אלעזר לשאת את אמתו בת-אל.

כד גדול ועליו חרוטה הקדשה של אלעזר "הכוהן הגדול" לשמעון - שנה ב' למרד 

שגרת התנהלות

השקט שהשתרר ברחבי יהודה עם הסתלקותם של מוקדי השליטה הרומאיים היה בסיס לקידום של שגרת חיים שנוהלה על ידי השלטון החדש – שלטון שמעון נשיא ישראל ואיש אמונו הלל בן גריס. ביטוי לשגרה הוא חידוש מיידי של מסורת החגים בהר הבית.

להלן רשימת חגים שתועדו בארכיון בשנה א': ראש השנה, כיפור, קרב ה', סוכות, ניסוך המים והיין בשמחת בית השואבה, פסח, שמיני עצרת, שבועות.

עוד ביטוי לשגרה היא השכרת שטחים חקלאיים של מי שנהרגו בלחימה וזאת במטרה לסייע לאלמנותיהם. בארכיון יש תיעוד על השכרת 9 חלקות מ'שדות הכתר' ל'אנשינו הטובים' וייבוא של 462 חקלאים מדיבון כדי לסייע בקציר ובקטיף.

כמו כן, שמעון הורה לתגבר את צבאו וככל הנראה הציב יעד של 13 עוצבות וכ-25 הגדודים להיקף משוער של עד כ-14,000 לוחמים ולוחמות. החלו עבודות בינוי בהר הבית או לרגליו והוקמו כ-28 מבנים אזרחיים בהם 8 מבני ציבור. נעשו מינויים של אחראים על תחומים שונים לדוגמא: עמוס ידידו מנוער של שמעון ומפקד אחד מ-3 הגדודים ששחררו את ירושלים מונה למפקד עיר נחושת, יהודא בן צדוק מכ'וזיבא מונה אחראי על 35 המעיינות ואברהם בן ברוך בן צדוק מונה לאחראי על שלושה 'ישובי מפתח' מתוך 28 ישובי 'המקומות הקדושים': כ'וזיבא, קחלא ובית נעמא.

חיזוק נתיב הסחר

העורף הלוגיסטי של הממלכה שהקים שמעון שכן בעבר הירדן המזרחי בעיר דיבון. לוחיות רבות בארכיון מתייחסות ליחסי הסחר והתמיכה הלוגיסטית שמעניק ראש העיר דיבון ללוחמיו של שמעון. בין השאר דיבון מספקת סוסים, נשק, חומרי גלם, פועלים וחקלאים, ומקבלת אליה פצועי מלחמה להחלמה.

בשנה הראשונה למרד שמעון מורה להאריך את 'דרך המלח' הישנה מירושלים לקומראן ולחזק את הדרכים שחוצות את נהר הירדן ואת ים המלח לכיוון דיבון.

בארכיון יש 19 תעודות משנה א' ו-11 עשות (לוחיות) ארד ממואב משנה א' עם חרוטות בניב ובאותיות מואביות, עדות להקף הסחר ההדדי (סה"כ כ-250 תעודות בכל המלחמה). היבוא מדיבון כלל 814 סוסים שנוספו ל-330 הסוסים שרכש הלל ערב המלחמה (סה"כ יותר מ-3610 סוסים שתועדו במלחמה ואחריה), מטילי ארד, נחושת וכסף, לוחות נחושת מהן נגזרו לוחיות לתעודות, כלי עבודה ונשק, ולוחמים. את התמורה משלם הלל בן גריס בזהב, עופרת, עצים, יין, חיטה ושמן זית.

חגיגות שנה למרד

במלאות שנה לשחרור ירושלים מזמין שמעון את בכיריו וידידיו לנשף 'שחרור העיר'. בארכיון נמצאה לוחית ועליה נכתב (בתרגום לעברית של ימינו) "שמעון בהר הבית, שלום להלל, אני מזמין אותך ואת סמחא ואת כל המשפחה להר הבית למסיבת כיבוש ירשלים. שמעון שנת אחת, הר הבית".

שמעון הורה להביא מכ'וזיבא לירושלים את בתו הלוחמת מלבאת ולאסוף בהרדיס את שמשון בן נמרוד, כנראה בעלה של מלבאת, שנפרד ממנה על רקע הפעולה שבה הקריבה את תומתה וסיכנה את חייה וחיי לוחמותיה בשחרור ירושלים.

כן זומנו לנשף 8 משפחות 'בני צדוק' מכ'וזיבא והנה שמותיהן: צדוק, יחיל, עזריה, שאלום, פנחס, נעמאת, חדאד, סאסון. בארכיון שרדו כתריסר לוחיות מוזהבות משנה א' עם שם אורח, אולי אישור כניסה לנשף.

בנשפים היה נהוג להעניק מתנות לאורחים ושמעון העניק שם מתנות מתועדות ל-2 נשים: למלבאת בת בארית אשתו הראשונה ולסמחא בת הלל, ארוסתו בחשאי משנה א' ואשתו השנייה משנה ג'. מלבאת זכתה בצלחת כסף עם הקדשה אישית וסמחא זכתה למגן ווטיבי דמוי מגן רומי וגביע נחושת מוכסף בבדיל כחיקוי לגביע כסף.

בתום הנשף שבו המוזמנים לבתיהם פרט לאלעזר הכוהן שהחליט ללוות את סמחא אל ארמונה בנחל סמחא באחוזת נחושת. אך הליווי התמים הזה הסתיים באופן בלתי צפוי, כאשר אלעזר מנצל את ידידותו עמה, נכנס לארמו ושם מתנפל עליה ואונס אותה באלימות. ככל הנראה שהכוהן השאפתן ניסה לקבוע 'עובדה מוגמרת' ולכפות על סמחא להינשא לו בעילה של "ביאה".

בכך מסתיימת השנה הראשונה למרד.