נס הרים: השכן דרש לפתוח את השביל – וישלם 20 אלף שקל

בית משפט השלום בבית שמש דחה תביעה שהגיש בעל נחלה במושב נס הרים כנגד שכניו וכנגד רשות מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית וועד האגודה החקלאית של המושב, בדרישה להסרת גדר שהקימו השכנים בתחומי הנחלה החקלאית שלהם, שלטענתו חוסמת את גישתו לשביל שהיה בשימושו מזה עשרות שנים. (שמות המעורבים שמורים במערכת)

בעל הנחלה (התובע) טען בכתב התביעה כי מאז שנות ה־60 עשה שימוש קבוע בשביל העובר במשק הסמוך וזאת כחלק מהסכמה עם בעל המשק הקודם. לדבריו, הוא השקיע בזמנו בשדרוג וסלילת השביל ואף חתם על הסכם עם השכן לשעבר בשנת 1995 המעניק לו "רשות בלתי הדירה" לשימוש בשביל. בנוסף טען כי כאשר ביקשו בעלי הנחלה הנוכחיים (הנתבעים) להרחיב את ביתם, הוא חתם עבורם על מסמכי ההיתר, בתמורה להתחייבות להותיר את השביל פתוח לשימושו.

לטענת התובע, השביל מהווה את דרך הגישה היחידה לרכב לדירה שהקים בחלקו התחתון של ביתו, המיועדת לבן ממשיך. הוא ביקש מבית המשפט לחייב את הנתבעים להסיר את הגדר, להצהיר על זכויות השימוש שלו בשביל, וכן לפצותו על עוגמת נפש.

מנגד, הנתבעים טענו כי השביל והגדר מצויים כולם בתוך גבולות המשק שלהם  ואין לתובע כל זכות משפטית לכניסה אליו. הם הכחישו קיומה של התחייבות כלשהי או של הסכם בעל תוקף משפטי. לדבריהם, לא הוכח שהתובע השקיע כספים בסלילת השביל, וההסכם שהציג – בכתב יד וללא חתימה של צדדים מוסמכים – מעורר סימני שאלה, במיוחד משום שלא דווח לרשויות הרלוונטיות.

עוד נטען, כי התובע לא הביא לעדות את בעל המשק הקודם שהיה עד מרכזי לטענותיו, וכי מדובר במקרקעי ציבור, בהם אין לבר רשות בנחלה סמכות להעניק זכויות שימוש בלתי הדירות לאחרים. הם הוסיפו כי קיימות להתובע דרכי גישה חלופיות לדירה, כולל חנייה בסמוך, וכי השימוש בשביל, לרבות מעבר כלי רכב, גורם להם מטרד וסיכון בשל קרבתו לחצר ביתם.

השופט אופיר יחזקאל דחה את התביעה במלואה, תוך שהוא מציין כי אין מחלוקת כי השביל מצוי בתחומי משק הנתבעים, וכי אין לו מעמד של דרך ציבורית או משותפת לפי התכנון הקיים.

בית המשפט קבע כי התובע לא הצליח להוכיח קיומה של רשות בלתי הדירה או זיקת הנאה מכוח שנים. ההסכם שהציג לא הוכח, לא נתמך בעדים, והעיתוי של עריכתו העלה ספקות. כמו כן, צוין כי לא הובאה כל ראיה להשקעה משמעותית בשביל מצד התובע.

השופט הוסיף כי גם שיקולי הצדק אינם תומכים בקבלת התביעה: לתובע קיימות דרכי גישה חלופיות, בעוד שהמשך השימוש בשביל עלול לגרום לפגיעה בפרטיות ובשגרת החיים של הנתבעים.

לבסוף, נדחתה גם טענת התובע לזיקת הנאה מכוח שנים, שכן לא התקיימו התנאים המשפטיים לכך, בעיקר בשל כך שמדובר במקרקעי ציבור, והטענה עצמה סותרת את גרסתו כי השימוש נעשה בהסכמה.

בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובע לשלם לנתבעים שכר טרחת עו"ד בסך 20 אלף שקל ללא צו הוצאות ביחס לנתבעים האחרים – רשות מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והמושב – שלא לקחו חלק פעיל בהליך.

פסק הדין ניתן ביום 24 ביוני 2025.