נר הזיכרון הירוק
הברוש נקשר כבר מקדמת דנא אל אבלות והפך סמל של בתי עלמין. הבה ונכיר יותר לעומק את העץ הייחודי הזה ונלמד על תכונותיו
שדירת עצי ברוש וארז שניטעה עי נשיאי ישראל בגינת נשיאי ישראל במתחם ארזה. צלם: ישראל זלר
מאז ה-7.10 אנו נמצאים באחת התקופות הקשות שידענו כמדינה וכעם. ההתקפה הרצחנית של ארגון החמאס ולאחר מכן ההתקפות הנוספות שהגיעו מצפון ומתימן לא מותירים לנו זמן רב ליהנות מיפי הטבע שבו טובל האזור שלנו. החורף הגיע ואיתו גשמי ברכה, העצים רחוצים, הגבים מלאים במים, זרימות עזות נרשמות בנחלים ואגם בית זית מתמלא. אך הלב אינו פנוי ותשומת הלב מופנית למלחמת הקיום המוצדקת שאנו מנהלים בעזה.
למרבה הצער, המלחמה גובה מאיתנו קרבנות רבים. כל קורבן הוא עולם ומלואו והיהדות, כדת שמקדשת את החיים, מצווה עלינו ללוות את הנופלים והנופלות בדרכם האחרונה, לערוך ביקורי תנחומים בבתי המשפחות האבלות ולהקדיש זמן לביקור הפצועים בבתי החולים. ובדרך אל בתי העלמין אנו חולפים לצד הברושים, הניצבים שם, מיתמרים אל השמיים עם קצה הצמרת המחודד והאופייני.
על הקשר שבין הברוש למוות תעיד בין היתר השורה בשיר שכתב משורר הפלמ"ח חיים חפר לזכר לוחם הפלמ"ח הידוע, דודו, שנהרג בקרב על מצודת נבי יושע: "עם שחר הבאנו אותו מן הקרב, הברוש צמרתו אז הרכין".
כיצד הגיע הברוש לארצנו וכיצד הפך לנפוץ כל כך? הבה ונכיר אם כן מעט יותר לעומק את העץ הייחודי, השונה הזה ונלמד מעט יותר על תכונותיו ומאפייניו.
שובר הרוחות
הזכרון הראשון חקוק עמוק בלבי מימי ילדותי בכפר הוא שעצי הברוש נועדו לשמש כ"חומת מגן" לפרדסים. נטעו אותם מסביב לחלקות המטעים, עץ צמוד לעץ, צמרת עץ אחד צמודה לצמרת חברו לשדרה, וזאת כדי ששורת הברושים הזקופה, כמו חיילים במסדר, תשמש כ"שובר רוח" וכחומת מגן בפני הרוחות החזקות מלחדור אל תוככי הפרדסים, לטלטל את הפרחים באביב ולפגוע בתנובת עצי האשכוליות והתפוזים, אלה שעליהם נשענה עיקר פרנסתם והכנסתם של איכרי הכפר.
רק משעזבתי את הכפר כעבור שנים, נוכחתי לדעת שלא כך הם פני הדברים ושתכליתם של עצי הברוש לא הייתה רק יצירת שוברי רוח להגנה על המטעים, ושהם עשויים להיות לבעלי עניין בזכות עצמם.
איצטרובל מעוגל
הברוש הנו עץ מחטני השייך למשפחת הברושיים. אין לו מחטים כמו לעצי האורן, ואין לו עלים רגילים כמו למרבית העצים. למתבונן הוא נראה כעץ חסר עלים, מה שכמובן איננו מתקבל על הדעת, שהרי צמחים ניזונים מעלים האחראים על תהליך הפוטוסינתיזה, שבאמצעותו הם הופכים מים ומינרלים לסוכרים.
לברוש עלים קטנים מאוד, דמויי קשקשים, שאורכם 2-6 מילימטר בלבד. על הענפים הם סדורים בצורה נגדית אלו לאלו והם ממלאים כמובן את תפקידם בתהליך הפוטוסינתיזה.
בדומה לעצי מחט אחרים, פרי הברוש מופיע כאיצטרובל מעוגל בקוטר 2-4 ס"מ, קטן משמעותית מזה של האורן וגם שונה ממנו בצורתו הכדורית.
שדרת ברושים בגבעות שיך אברק. צילום: אודי שטיינוול
הפריה ברוח
הברוש נושא איצטרובלי פרחים נקביים וזכריים כאשר התהליך הרצוי הוא שהזכריים בעץ אחד יפרו את הנקביים בעצים האחרים. זוהי שיטת ההפריה הקדומה והבזבזנית שאיננה נעזרת בחרקים להעברת האבקה מפרח לפרח אלא זורה את האבקה בכמויות גדולות מאוד לכל רוח בתקווה שכך יגיעו גרגרי אבקה מהפרחים הזכריים של עץ אחד לנקביים שבו ובעצים אחרים.
בחודשי האביב, ממרץ ועד מאי, מפזרים האיצטרובלים הזכריים את האבקה הצהובה הנישאת ברוח, כדי שזו תגיע אל האיצטרובלים הנקביים. הרגישים לאבקה זו מכירים אותה ולא לטובה, היא עשויה לגרום לאלרגיה לגירוי בעיניים ובנשימה, ולתסמינים של קדחת השחת.
לאחר ההפריה של הפרחים הנקביים, נוצרים איצטרובלי פריחה נקביים הנראים בתחילה ככדורים קטנים בצבע ירוק. ככל שהם גדלים צבעם נעשה לאפור. כאמור גודלם אינו עולה על ארבעה ס"מ. הם מוקפים ב 4-14 קשקשים שמגינים על התפתחות הזרעים שבתוך האיצטרובל. כאשר הזרעים מוכנים, האיצטרובלים מתייבשים, בין הקשקשים נפתחים חריצים הולכים וגדלים והזרעים נישאים החוצה מתוכם ומתפזרים על פני האדמה.
שמו הלטיני של הברוש הוא CUPRESSUS SEMPERVIRENS PYRAMIDALIS. (קופרסוס סמפרווינס פירמידליס) אתייחס למרכיבים בשם הלטיני. הראשון , לא לטעות, המילה " קופרסוס" לא מסמנת שמקור העץ הוא בקפריסין, ואין לה כל קשר לאי החביב הזה. המילה "סמפרווינס" מסמלת שהוא ירוק עד והמילה "פירמידליס" מגיעה מהמילה פירמידה, ומסמנת את הקצה המחודד של צמרת הברוש.
כל זני הברוש הם ירוקי עד, צפופי עלווה, וגבוהים קוטרו יכול לנוע 80-250 ס"מ, וגובהו בין 8-40 מטרים.
זן הברוש הידוע בשם "צריפי", הוא זן דק וגבוה, יכול להגיע לגובה של כעשרה מטר, והוא זה שנעשה לעץ שמרבים לנטוע אותו בבתי עלמין וסביב אנדרטאות זיכרון.
קיימים מינים אחדים של עצי ברוש צריפי, ולרובם הגדול צבע ירוק כהה מאוד עד שהוא מקבל גוון אפור. רוחב העצים בזנים העדינים יותר איננו עולה על מטר והם מעוצבים כאילו נוצרו ביד אמן ממש.
ברוש מצוי
במקור גדל בארץ עוד מקדמת דנא רק ברוש מקומי אחד – הברוש המצוי שגדל בר בקצה הצפוני של הארץ. עץ זה צומח בר בארצות הים התיכון מצפון לוב ועד דרום יוון, דרום טורקיה, מערב סוריה ולבנון.
לברוש המצוי שני זנים שצורותיהם שונות: הצורה הידועה היא של הברוש הצריפי, שענפיו הקצרים צמודים לגזעו המרכזי, ויוצרים עץ שצורתו חרוטית צר וגבוה שיכול להתנוסס עד לשלושים מטר.
מנגד קיים הזן של הברוש המצוי האופקי, שענפיו הארוכים צומחים לרוחב ולכן בונים עץ רחב ולא מאורגן, אף "מבולגן" למדי. ברוש הבר שצמח לפנים בארץ אכן מגדל נוף מסועף ופרוע.
העלים של הברוש המקומי דמויי קשקשים באורך של 2-5 מ"מ, איצטרובליו כדוריים וקוטרם 25-40 מ"מ ולהם 10-14 קשקשים המכסים על הזרעים שמתפתחים אט אט בחסותם. משך הבשלת הזרעים המופרים של הברוש המקומי נמשך עד שנתיים ימים לאחר ההפריה. צבע האיצטורבלים בהתחלה ירוק ובמשך הזמן הם מקבלים גוון כהה אפור-חום.
למרות שהיסטורית ברוש הבר המצוי צמח בארץ, כיום הוא איננו מצוי בה כלל. ניתן למצוא מספר קטן של עצי ברוש בר מצוי במורדות החרמון הפונים לעבר סוריה ועץ אחד ויחיד במורדות ההר המשתפלים לעבר נחל בצת בגליל המערבי.
בית העלמין בקרית ענבים עם הברוש המתנוסס מעל האנדרטה. מאתר פיקיוויקי
מבנה של נר
מבנה הברוש יכול להזכיר צורה של נר, וכך מתקשרת מראיתו לנושא הזיכרון. די אם נזכיר את הברושים שלצד בתי העלמין באזורנו, לדוגמא בבית העלמין בקרית ענבים שבו נטמנו מאות מלוחמי חטיבת "הראל", שנפלו בקרבות שהתנהלו על פריצת הדרך לירושלים, במצפור הזכרון שהוקם סמוך למודיעין לרמטכ"ל לשעבר, רא"ל אמנון ליפקין-שחק ז"ל, בגבעות שייך אבריק שבגליל התחתון, סמוך לאנדרטה שהוקמה לזכרו של השומר העברי אלכסנדר זייד ז"ל.
בגני הברון הסמוכים לזיכרון יעקב, ימצאו מי שיתקרבו לאחוזת הקבר של הברון רוטשילד ורעייתו, שדירת ברושים מטופחת שאין לטעות באשר למטרת נטיעתה במקום, שכן היא נועדה לשמש כנרות זיכרון לזוג הנדבנים אשר תמכו בלא לאות במתיישבים בני העלייה הראשונה והשנייה לארץ והבטיחו את קיומו של הישוב היהודי בה למרות כל הקשיים.
כמו הזית, כך גם הברוש ידוע כעץ מאריך חיים. ברושים, אם לא נפגעו על ידי מזיקים יכולים להאריך עד מאות שנים ויש בעולם עצי ברוש שגילם מעל לאלף שנים.
הברוש נקשר כבר מקדמת דנא אל אבלות והפך סמל של בתי עלמין. זה היה העץ העיקרי שניטע בבתי הקברות המוסלמיים ובבתי הקברות באירופה. אפשר שהסימבוליות של האבלות קשורה לכך שלמרות שהוא עץ מאריך חיים, אם ייכרת או יועבר ממקומו הוא יסיים בזה את חייו.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?