ס"ה בת 65
ס"ה שנות העצמאות של מדינת ישראל הם מועד מתאים לבדוק את סה"כ ההישגים של מדינת היהודים. 65 שנים הן ציון דרך. בשנות בני אדם רגילים מדובר על מי שעומד לפני יציאה לפנסיה. במבט מגבוה ניתן להשקיף ולהאיר את דרך החתחתים שעברו מקימיה של הלאומיות היהודית, להצביע על ההישגים ועל הכשלים, להתרשם מהעבר ולנסות להתנבא על העתיד. כאשר הגיעו לאדמת ארץ ישראל ראשוני הבילויים, באמצע המאה ה-19 הייתה חלקת האדמה הזו, על שפת הים התיכון, מקום שומם וזנוח. מי שביקש ליהנות ממנעמי החיים לא עשה את דרכו לירושלים ואף לא לטבריה. ציביליזציה ראויה ניתן היה להשיג רק בערים המרוחקות כמה ימי נסיעה מנמל יפו ונמצאות כולן מחוץ למרחב המקומי. ביירות, דמשק וקהיר משכו אליהן את כל מי שביקש לעצמו מעט תרבות. באדמת פלשתינה לא צמח כמעט דבר, למעט יתושי ביצות, זבובי קדחת, להט השמש הקופחת בקיץ ובוץ של גשמי החורף. לפני קצת יותר ממאה שנים, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, הייתה פלשתינה לא יותר מאזור מעבר בשליטה טורקית. עבור חיילי האימפריה העותמאנית המנוונת הייתה חלקת האדמה מוכת המלריה כמעט בגדר מושבת עונשין. הם התפללו לרגע שבו יזכו להצבה במקום ראוי, דמשק למשל, שבו יוכלו למצוא מזון משובח יותר. על האירופאים, שהגיעו לחלקת השממה הזו, ויצאו אליה מתוך סירות דייגים זעירות כשמזוודותיהם הקרועות בידיהם הכחושות, הם הביטו בתימהון וצחקו על שיגעונם. אפשר להמשיך כך בדוגמאות לאין ספור. מאה השנים הראשונות לתקומה של העם היהודי בארצו משופעים באירועים שכל אחד מהם היה סיבה טובה להניח כי לא תהיה תקומה ולא תהיה מדינה. רואי השחורות צפו שוב ושוב את כישלונה של המהפכה הציונית ואת מחיקתה של מדינת היהודים מעל מפת העולם. גדולי האינטלקטואלים עסקו בניתוח של האפשרות שחזונו של הרצל יתגשם וחזרו ופסקו כי מדובר בחלום תעתועים. כמה הספקנו אריאל שרון סיפר פעם כי כאשר היה יוצא לעבוד עם אביו בחלקת האדמה שלהם בכפר מל"ל, והעבודה הקשה הייתה מתישה אותם, היה אביו מעודד אותו במשפט "תסתכל כמה הספקנו", וזאת כדי לטעת בו בטחון שהעבודה אכן מתקדמת ועם עוד קצת מאמץ ניתן יהיה להשלים איתה. ברוח זאת אפשר לומר לעצמנו "תראו כמה הספקנו". אנחנו חברת מהגרים, שהגיעה לפיסת אדמה נטולת אוצרות טבע, נחושה להגשים בה חלום לאומי, ולא פסחה על רוב השגיאות האפשריות. טעינו המון, היו לנו קונספציות ורעיונות שבזבזנו עליהם המון אנרגיה וכסף. תעינו המון, היו מקומות שבהם הלכנו בעיניים פקוחות לביצות חול טובעניות שבהן התבוססנו במשך שנים. שגינו המון, בכלכלה, במדיניות חוץ, בסדר עדיפויות מעוות, בפולחן אישיות היסטרי. אבל כנראה שעשינו משהו נכון. המוח האנושי מונע משליליות. אם זה לא היה כך הרי מערכת הבריאות הייתה שקועה רוב הזמן בחקירת האופן שבו אנשים שומרים על בריאותם, מערכת החינוך הייתה מחנכת את תלמידיה להצלחה באמצעות מיצוי יכולתם האישית, עורכי הדין היו עוסקים בעיקר בגישור, למשטרה לא הייתה תעסוקה ורוב בני האדם היו שותים תה צמחים. למרות זאת, גם מי ששקוע במרה שחורה על דרך החתחתים שעברנו, לא יכול שלא לשרוק בהתפעלות על ההישג האדיר הזה ששמו מדינת ישראל. היו כמה דברים בסיסיים שעשינו נכון: מנהיגים צנועים, חברה פתוחה, שוויון הזדמנויות, קידום מיעוטים, חופש ביטוי, שלטון חוק, יזמות פרטית, חינוך חינם, מדיניות רווחה. בכל אחד מהסעיפים האלה אפשר למצוא פגמים, מקצת מהמנהיגים לא היו צנועים, החברה הייתה גם מגויסת, שוויון ההזדמנויות היה נגוע באפליה, קידום המיעוטים נעשה תוך קריצה מתחכמת, חופש הביטוי נתקל בלאומנות שמרנית, שלטון החוק הושם לעתים ללעג על ידי המדינה עצמה, והיזמות הפרטית זכתה למנות גדולות של דיכוי. זה נכון, אבל בכל זאת, הכיוון שבו צעדה חברת המהגרים בפיסת האדמה הזעירה נשען על העקרונות הללו. וזה הצליח. יש הישגים שישראלים נוהגים להתהדר בהם אך הם אינם יכולים לעמוד בפני עצמם. מתוך המצוקה הקשה של ההתמודדות עם חברות אלימות וקיצוניות מסביבנו נשאבנו להקמת צבא גדול ומתקדם. טיפחנו רוח לחימה והתגייסות בקרב הדור הצעיר. שכללנו טכניקות ביטחוניות מתקדמות ביותר וזכינו להיות מעצמה צבאית אזורית. כל אלה היו תוצאה של מציאות כאוטית שהמדינה הצעירה נאלצה להתמודד איתה. אך יש לזכור - צבא אינו מטרה הוא אך ורק אמצעי. מבט פנימה בשנים הבאות עלינו להסיט את המבט אל החברה שהקמנו בארצנו, ולבחון בתשומת לב את שטחי הבור בהם גדלו גידולי פרא. לצד צבא חזק אנו רוצים לקדם חברה בטוחה, צודקת וסובלנית יותר. נוכל לעשות זאת אם נשקיע בהשבחה של מערכת האכיפה ומערכת המשפט. הטשטוש של גבולות המדינה הביא לטשטוש של גבולות העוצמה הממסדית ולמצב שבו הממסד עצמו עסק בהפרות חוק בוטות. יש לפתור זאת על ידי הצבת גבולות ברורים למדינה שהוקמה, גם אם עלינו לעשות זאת באופן חד-צדדי. עלינו להשקיע בשיפור מתמיד של המערכת הציבורית, כולל הרשויות המקומיות. שיפור כזה צריך לכלול הגברה של השקיפות לאזרח בצד שכלול של מערכת החוקים שבמסגרתה פועלים נציגי הציבור הנבחרים. המטרה של חברה מתקדמת היא שנבחריה לא יוכלו לעשות דין לעצמם, וייאלצו לתת את הדין במקומות שבהם סטו מהמחויבות שלהם לשרת את הציבור. קידום נשים עובדות הוא משימה שתתרום המון לחיזוקה של מדינת ישראל. חברה מתוקנת צריכה להעמיד לרשות זוגות צעירים מערכת מתקדמת ואיכותית של פעוטונים, מעונות יום וחינוך לגיל הרך. אימהות ואבות צעירים צריכים לדעת שהחברה תומכת בהן ושהם יכולים לסמוך על רשת בטחון אשר תפחית באופן משמעותי את העול של גידול הילדים ותעניק להם אפשרות לעבוד ולהתפתח. חיזוק החברה והעצמת הפרט צריכים לכלול גם עידוד משמעותי של כלכלת העסקים הקטנים. זהו תחום שהוזנח באופן משווע לאורך שנים רבות. העסקים הקטנים צריכים להוות בישראל את פתרון התעסוקה הגדול והנגיש ביותר. מגזר הזה שבמשך עשרות שנים זכה יחס חשדני מצד פקידים קצרי ראות, יכול להתפתח ולהפוך לגורם המשמעותי ביותר בכלכלה המקומית. מי שחפץ בכלכלה יציבה ומתקדמת חייב להשקיע בשינוי יסודי של הגישה ממסדית כלפי העסקים הקטנים. כדאי לתת את הדעת גם על קידום נושא חשוב כגון סמלים לאומיים. המצב הנוכחי שבו מיעוטים שאינם יהודיים מתקשים להזדהות עם ההמנון הלאומי ועם הדגל אינו מצב רצוי. יש למצוא מקום למיעוטים החיים במדינת ישראל גם בסמלים הרשמיים, דגל והמנון. ישנם רעיונות שונים, אשר לא מחייבים שינוי מהותי של הסמלים הקיימים. למשל, תוספת של סרט צבעוני המבטא עדה מסוימת לדגל הלאומי, ושינוי של משפטים מסוימים בהמנון הרשמי, אותם יוכלו גם בני דתות אחרות לשיר מתוך הזדהות שלמה. יש עוד נושאים רבים שהמתינו במשך עשרות שנים לתשומת הלב הציבורית. ככל שמדינת ישראל מתבססת ומתחזקת כך צריכה תשומת הלב להיות מוסטת לפיתוח וטיפוח של חברה מתוקנת, שאזרחיה גאים להימנות עליה. כך נוכל כולנו ליהנות ממדינה טובה יותר שתוכל לשרוד ולשגשג עוד שנים רבות. מי ייתן ונזכה לכך בשנים הקרובות. תחי מדינת ישראל. יובל רובין
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?