סודה של היהדות – הרפורמות
בניגוד גמור לדעה הרווחת, כי סודה של היהדות הוא במסורת העתיקה שלה מימי הר סיני, אנו מוצאים כי סוד הישרדותה הוא בעזי המחשבה והמחדשים (הרפורמיסטים) שהתאימו את היהדות לזמנם והכשירו אותה להתמודד עם המציאות המשתנה
היהדות קיימת כפולחן דתי מזה כשלושת אלפים שנים. אפשר לציין את ימי המלך יאשיהו (המאה השביעית לפני הספירה) והרפורמה הדתית שערך, כתחילתה של היהדות שאנו מכירים היום. הרפורמה הדתית המיוחסת ליאשיהו ולסופר שפן בן גדליהו כללה איסור עבודה של יהוה אלא בירושלים. מאז ולאורך כל התלאות שעברו על עם ישראל שכללו שני חורבני בית המקדש, גלויות, שעבודים, מסעי צלב, גזרות שמד, גירושים, המרת דת בכפיה, פרעות ושואה, החזיקו היהודים בדתם והעבירו אותה עד אלינו בדורנו זה.
אין ספק כי בדרך הארוכה היו מי מהעם היהודי שנטשו את הדרך הקשה ובחרו להמיר דתם. אולם עובדת הישרדות הדת היהודית כדת כבושה, מגורשת מארצה ומושפלת לאורך תקופה כה ארוכה מעוררת פליאה והערכה למנהיגי המחשבה היהודית לאורך כל השנים הללו בעיצוב דת זו.
הדבקות של היהודים בדתם ובמנהגים המסורתיים השאובים ממנה גורמת לרבים לחשוב שסוד היהדות הוא בשמרנות קיצונית של מנהגים בני אלפי שנים ובשלילה מוחלטת של שינויים והתפתחות. אולם עיון בדברי ימי היהדות מגלה תמונה שונה בתכלית.
בניגוד גמור לדעה הרווחת כי סודה של היהדות הוא במסורת העתיקה שלה מיימי משה שקיבל אותה בהר סיני, אנו מוצאים כי גיבורי היהדות השורדת הם עזי המחשבה המחדשים ומשנים (הרפורמים) את היהדות כדי שתתאים לזמנם ותוכל לשרוד ולהתמודד עם המציאות המשתנה.
תפילה במקום קורבן
שינויים מחשבתיים ראשונים אנו מוצאים מיד עם חורבנו של בית האלוהים היהודאי בשנת 586 לפני הספירה. שינוי בשכר והעונש האלוהי, שמחודש על ידי הנביא יחזקאל, קובע כי "איש בחטאו יומת" כנגד "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" שהיה מקובל עד אז ומופיע כך בספרות המקרא.
האמונה ב"אל" אוניברסלי, חסר גשמיות ושולט על שאר האלים מתגבשת בתקופת השלטון הפרסי, תקופה בה האל הפרסי שולט מהודו ועד כוש בעוד יהוה, האל של ירושלים, ננטש כאל המקומי של יהודה.
חורבן בית המקדש השני וגירוש היהודים מירושלים מציבים פעם נוספת את המנהיגות היהודית בפני משבר מחשבתי ודתי. האמונה באל כל יכול שלא מצליח למנוע את כיבוש ושריפת ביתו על ידי בני אדם דיו כדי לגרום למשבר מחשבתי חמור. אם נוסיף לכך את אובדן היכולת להקריב קורבנות, שזו עבודת האל המבוקשת על ידו במפורש בספרות המקרא, נבין כי יש צורך ברפורמה דחופה על מנת לשמר את היהדות.
גדולי הדור שמוליכים את הרפורמה הענקית בדת היהודית הם רבן גמליאל מיבנה ורבי עקיבא. הרפורמה שלהם כוללת החלפה מהותית של צורת עבודת האל, מפולחן הדם של הקורבנות לתפילת קבע של שלוש תפילות ביום, (אלוהים לא ביקש זאת בשום מקום), וחידוש נועז: אמונה בעולם הבא (כנראה בעקבות הנצרות).
הרפורמה מייצרת שאלות בקרב המאמינים היהודים ורבי עקיבא לא מתכחש לדרך החדשה. הוא זה ששואל : "עולם הבא מהתורה מניין?". ואכן, אם תחפשו אזכור לעולם הבא במקרא לא תמצאו.
הרפורמה לא נעצרת רק שם. חידושים רדיקליים אפשר למצוא בספרות חז"ל ובהם הכנסת מושג "חופש הבחירה" במקום אמונה דטרמיניסטית, ביטול הנבואה על ידי חז"ל ותחילתה של מסורת דיאלקטית המכונה "תורה שבעל פה", שעד לשלב זה לא שמענו על קיומה.
לוח שנה ירחי
כל עוד שלטו בני צדוק הכוהנים בבית המקדש נהג בעם היהודי לוח שנה שמשי משוכלל ומתואם למקרא. המקרא לא מציג כל אזכור לשנה ירחית. אין קידוש חודשים לא בימי מלכי בית דוד ולא בזמן בית המקדש השני. יתרה מכך השנה מתחילה במפורש בחודש האביב ושמות החודשים במקרא הם כמספרים (החודש הראשון, החודש השני וכו').
היה זה אנטיוכוס הרביעי שחייב את החלת הלוח הירחי במקדשים תחת שלטונו כמו גם המקדש בירושלים, ולצורך זה אף הדיח ורצח את חוניו הכוהן הגדול ומכר את המשרה למרבה במחיר.
במציאות שלאחר חורבן בית שני מצא עצמו רבן גמליאל עם לוח שנה הלניסטי והוא מחליט לאמץ אותו וזאת כנראה כמחאה ונסיון להתבדל מלוח השנה היוליאני, שנהג באימפריה הרומית בתקופה זו. זו רפורמה אמיצה אך היא מביאה לבלבול מסויים, כי לפתע היהדות מוצאת את עצמה עם, "ארבעה ראשי שנים הם", מציאות שלא קיימת בתרבויות אחרות בתקופה זו.
הבלבול יוצר דרישה ללוח שנה יהודי חדש ובבית הדין ביבנה נענים לאתגר. שמות החודשים שכיום יש המקפידים לכנותם "לוח השנה העברי" ונאבקים על שימורו, אומצו בכלל בגלות בבל, ככל הנראה כחלק מהרצון לשמר את זכרון המולדת שננטשה.
שכינה ומשיח
יש לציין כי חלק מגיבוש כללי הפולחן של יהדות חדשה על ידי רבי עקיבא ורבן גמליאל כלל גם צנזורה חריפה על כל מסורות היהדות הקודמת. במשנה אנו מוצאים זאת באיסור חמור לקרוא בכתבים חיצוניים עד כדי שמי שקורא בהם אין לו חלק בעולם הבא. איסור זה כנראה גרם לאובדן ספריות עצומות שהוחזקו בידי בני צדוק הכוהנים, שכן הפכו לחסרי ערך ואסורים לקריאה. למזלנו נמצאה בשנת1947 ספריה אחת כזאת המאירה את היהדות המוקדמת ומספרת סיפור אחר ממה שאנו מכירים.
בתקופה זו גם הישות האלוהית מוזכרת בפעם הראשונה כ"שכינה" דמות נקבית שמלווה את עם ישראל בגלות. ההתפתחות של הישות האלוהית עוד תעלה לדיון פעם נוספת בקבלה ותהפוך לעשר ספירות שמרכיבות את האלוהות. (מהמאה ה-13 ועד לימינו אלה).
בנוסף גם המשיח הופך לדמות שמחכים לה בקוצר רוח, התפתחות זו לצפייה למושיע בעל כוחות-על הינה ללא ספק תוצאה של מציאות בלתי נסבלת אולם גם היא אינה מספרות המקרא אלא חידוש. (גם השפעה נוצרית ברורה).
סוד ההישרדות – התפתחות
כתיבתו של השולחן ערוך בשנת 1563 בצפת והפיכתו לספר ההלכות החשוב ביהדות קיבעה את ההתפתחות של היהדות עם הזמן. מנגד התפתחותה של הנאורות באירופה סחפה אחריה גם חלק גדול מהמשכילים היהודים שניסו לשמר את היהדות לאור ההתפתחויות במדע ובידע האנושי המתפתח.
תהליכים היסטוריים הינם ארוכי טווח ואין ספק שבדורנו זה אנו נמצאים בשלב בתוך תהליך של התפתחות נוספת ביהדות. ההיסטוריה מוכיחה ללא כל צל של ספק כי המביטים קדימה ורואים את העתיד הם אלה שהצליחו להציל את היהדות כדי כך שהגיעה עד לדורנו.
הזרמים שנשארו ביהדות העתיקה סופם שחלפו מהעולם והיום אנו מביטים בהם כזרמים ארעיים ביהדות. די אם אתן דוגמא את הצדוקים ששלטו בבית המקדש מיום הקמתו ועד 175 לפנה"ס עת הודחו על ידי אנטיוכוס, (מישהו מכיר פרושי אחד מתקופה זו?), וכעת אנו רואים בהם זרם קיקיוני מושא ללעג בידי חז"ל במשנה ובגמרא.
יש מי שמרשה לעצמו לעמוד על במת כנסת ישראל ולקבוע כי היהודים השייכים לזרם הרפורמי אינם יהודים, והשבוע אף נחשפנו למקרה בצור הדסה שבו יהודי ששייך לזרם אחר מפריע ליהודים להתפלל וללמוד בבית הכנסת שלהם.
ראוי שיידע כל יהודי באשר הוא יהודי, כי היהדות היום הינה יהדות רפורמית לכל דבר ועניין לעומת היהדות אותה האלוהים ציווה בספרות המקרא. ראוי שידע כל יהודי כי בזכות הרפורמות של מנהיגי העם שרדה היהדות לעומת כל הדתות שלא ידעו לעשות את השינויים בזמן ונכחדו מהעולם. ולא צריך להיות נביא על מנת לנבא איזה יהדות תצליח לשרוד את תהפוכות המדע והידע במאתיים שנה הקרובות ואיזה תהפוך לזרם קיקיוני על דפי ההיסטוריה.
בני גרניט
צור הדסה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?