פסטיבל האוכל: עם האוכל מגיע עם ישראל

ההצלחה המבורכת של פסטיבל האוכל במטה יהודה הביאה איתה כמה תופעות קצת פחות מבורכות. הנה סיכום של כמה חוויות שכאלה...

אנחנו בעונת הפסטיבלים , חודש של אירוח במושבים , מחכים לעם ישראל בהמוניו ואכן עם ישראל לא מאכזב ומגיע בקהל רב למחוזותינו .

אנחנו ערוכים , ממורקים , מוכנים עם מיטב המעדנים ושמחים לקראת האורחים והנה תיאור של כמה מהם .

אב אחד הגיע אלינו מלווה בילדו בן השנתיים . הילד מיהר לטפס על עץ התאנה שבחצר , פה ושם שובר גם כמה ענפים . האם נהנית מהגינה המטופחת ומהקפה המשובח . הס מלהעיר לילד השובב , הרי הוריו באו לחוות את המושב וליהנות מהטבע .

כמה משפחות הגיעו לבקר ואיתם כמות נכבדה של ילדים . קבוצת הילדים עולה לשטח גינה הפרטי בביתנו , שלא שייך למתחם האירוח . הילדים בוחנים כל פינה , נתלים על מעקה המרפסת , קופצים , מרעישים וזורקים חפצים שלא מוצאים חן בעיניהם .

אני מרגיעה את בני הבית שסובלים תחושה של פלישה לפרטיותם : " לא נורא , תנו להם . הרי צריכים לאפשר להורים שנסעו דרך ארוכה לשתות את הקפה שלהם ברוגע , בלי ילדים על הראש . הלוא הם באו מהעיר ולא בכל יום יש להם מרחבים כאלה ."

עוד אני מדברת ולנגד עיני מופיע אחד הילדים בחבורה , שעסוק בתלישת לימונים מהעץ בגינה , ויחד איתם גם בתלישת הענפים . עכשיו כבר הייתי חייבת להעיר בנימוס . מיד יצא להגנתו אביו שזיכה אותי בתגובה נעלבת ומיהר להחזיר לי את כל הלימונים שהילד תלש . במבוכתי אני מנסה להרגיע את האווירה . אין בעיה , שייקח כמה לימונים , רק שישאיר לנו את העץ ...

גברת עם עגלת תינוק מחנה את עגלתה היישר על הפרחים היפים , שזה עתה נשתלו . ילד קצת יותר גדול מנסה לנעוץ את הכיסא בעל רגלי המתכת לתוך האדמה . הוא מעוניין להנמיכו , כמו כיסא על שפת הים . רק חסר שמישהו יתחיל לשחק אצלנו מטקות על הדשא .

עם ישראל מאוד אוהב חיות מחמד . בחצר שלנו מסתובבת כעת תצוגת כלבים מרהיבה . זנים שמעולם לא ראיתי . כלבים מכל המינים והסוגים שלא היו מביישים אף תחרות יופי ( אולי זה רעיון לשנה הבאה ), ובאמת , בלי שום ציניות , זה מאוד נחמד לראות עד כמה כלבים אלו אהובים על בעליהם . במקביל , לכלבים כידוע יש צרכים , והחצר שלנו זוכה למנה גדושה מהם ...

מי שהיה זקוק להוכחה , עד כמה התיירים שמגיעים לאזורנו מרגישים אצלנו לגמרי " בבית " יכול היה לצפות בתמונה הבאה שהתרחשה בחצר שלנו בשבוע שעבר .

אנחנו כבר סיימנו את פרויקט הפסטיבל , סגרנו את מתחם האירוח , חזרנו לשגרת העבודה וידינו עמוסות בהכנות לקראת החג הממשמש ומגיע . באמצע כל הבאלגאן הזה , מופיעים כמה רוכבי אופנים ושואלים האם הם יכולים להכין קפה בשירות עצמי ( בימים רגועים , לפעמים , יש אפשרות כזאת ). מפאת הלחץ הרב בעבודה , הסברנו באדיבות כי אין אפשרות כזאת היום .

כעבור חמש דקות יצאתי מפתח העסק ומה רואות עיני ? החבר ' ה התרווחו להם על כמה מכיסאות הגינה שלנו , פיזרו את תיקי המסע שלהם על הדשא , הציבו את אופניהם כשהם חוסמים את הכניסה , הדליקו גזיה ממש על סף הדלת , והכינו להם קפה .

בתוך הבית סערו הרוחות של בני משפחתי : " איך הם מרשים לעצמם ?".

יצאתי שוב , הסתכלתי סביבי , חיפשתי את המלים הנכונות ולבסוף אמרתי בדיפלומטיות : " זה מוזר ?!".

" מה מוזר ?”, תמהו מולי רוכבי האופניים , " אנחנו מרגישים פה בבית ".

מ . ט .

אי שם במטה יהודה