צמד חמד
אגדת האחים לוטם מספרת על שני האחים, האחד נקי ומסודר והשני פרוע ושעיר, אשר הגיעו למסיבת ראש השנה לאילנות. הכירו את הלוטם המרווני ואת הלוטם השעיר שמקשטים את מרחבי אזורנו
לפני ימים רבים רבים, בטרם התפרצה בעולמנו מגפת הקורונה והשביתה מהעולם התכנסויות ושמחות, נהג שר היער, מלך העצים, השיחים והצמחים, לערוך בכל שנה, בראש השנה לאילנות, מסיבת גן גדולה (מן "מסיבת טבע" – אבל בלי עניינים אסורים) אליה הוזמנו כל העצים, השיחים והפרחים.
וכך, כמו ילדים המצפים לחג שיזכה אותם במתנה נכספת, ציפו כל העצים והפרחים למסיבה הגדולה של ראש השנה לאילנות כדי להופיע בה לבושים במיטב מחלצותיהם. הכלניות, הנוריות וגם הפרגים התקשטו במיטב שמלותיהם האדומות השזורות בקישוטים לבנים ושחורים, הנרקיסים התהדרו בכתר הזהוב על ראשיהם והפיצו סביבם ריח ניחוח של מיטב הבשמים, ואפילו הרקפות הביישניות הציגו את כתריהן הוורודים למרחוק. כל פרח, כל שיח וכל עץ השקיעו את מיטב מרצם וכשרונם בהכנת התלבושות בהם יתהדרו לכבוד הנשף הגדול.
בין המוזמנים למסיבה היו גם צמד האחים לוטם. האחים לוטם היו אמנם צמד מבטן ומלידה, אבל כמו במשפחות הכי טובות, הם היו שונים זה מזה באופיים ובתכונותיהם. האחד, זה ששם משפחתו – מרווני, היה חרוץ, נקי, מסודר ומאורגן למופת. תמיד דאג להתעורר, להתארגן ולהסתדר בזמן והקפיד על הופעה מכובדת ומכבדת. ואילו אחיו, ששם משפחתו - השעיר, היה טיפוס עצלן, בטלן, זרוק וישנון.
האח הראשון התכונן למסיבה כמו כל יתר שוכני היער. הוא הלך לישון ערב קודם בזמן וכך גם התעורר רענן, הכין מראש חולצה לבנה מגוהצת ונקייה, שטף פנים, בדק שלחייו חלקות וללא זיפים, התבשם בבושם עם ריח משכר, ויצא בשעה היעודה לעבר גן האירועים של מלך היער.
ואילו אחיו העצלן, הבטלן והישנון, המשיך לרבוץ במיטתו עד לרגע האחרון. כשהתעורר, קפץ מן המיטה בבהלה, חטף בחיפזון מהשידה חולצה מקומטת ומוכתמת, לא התגלח ולא התבשם, והגיע למסיבה כשהופעתו מבולגנת ופרועה, כשלחייו עטורי זיפים קוצניים.
המוזמנים הביטו באח השעיר מי בבוז ומי בחמלה, וריחמו על האח המרווני, שהתבייש בהתנהגותו הפרועה של אחיו הסורר. ואילו שר החורש פנה בכעס אל האח המוזנח ואמר: מעתה, כפי שהופעת למסיבה הגדולה, כך תישאר לכל ימי חייך: מקומט, בלתי מגולח, לא מבושם ונבדל מאחיך שבו כה פגעת בהתנהגותך. שמע הלוטם השעיר את תוכחת שר היער ופניו הסמיקו מבושה ומעלבון ולא חזרו עוד ללובנם.
(על פי אגדה שחוברה במקור על ידי המורה, הסופר וחוקר הטבע, מנחם אהרוני, ונכתבה שוב על ידי איש הטבע, חבר קיבוץ מעיין ברוך שבאצבע הגליל – מייק לבנה).
פורח באביב
לעיתים אין כמו אגדה טובה כדי להציג פרח, שיח, עץ או בעל חיים. הדימויים האנושיים והסיפור הצבעוני מחדדים בזכרון את המאפיינים הייחודיים לכל צמח. ומהאגדה זו כבר ברור ששני שיחי הלוטם, "אחים" השייכים לאותה משפחה עצמה, שונים זה מזה: לאחד - פרחים לבנים ואילו לשני פרחים ורדרדים-סגלגלים, לאחד - מראה "מסודר" ונקי ואילו השני – מקומט ושעיר יותר.
המשפחה אליה משתייך שיח הלוטם גדולה ומשמעותית, אך בארצנו יש לה שני נציגים בלבד. שיחי הלוטם הם מבין הבולטים שבצמחיה הרב שנתית הים תיכונית וצומחים לרוב בשטחים הפתוחים (אזורי הגריגה) ולא בצל העצים. הם גדלים בעיקר באזורי ההר והשפלה, באזור האקלים הים תיכוני, באדמות הקירטוניות של הגיר הרך, אדמות הרנדזינה הפוריות פחות מאדמות הטרה רוסה האדמדמות וכן באזורי אדמות החוואר.
כאמור, בארץ ידועים שני מיני לוטם, הלוטם המרווני בעל פרחים לבנים, והלוטם השעיר עם הפרחים הסגלגלים. לרוב, שיח הלוטם מתנוסס לגובה של עד כמטר. מדובר בשיח מסועף, ירוק משך כל השנה, שפורח בעיקר בחודשי האביב , ממרץ עד מאי.
אהוב על החרקים
פרחי הלוטם גדולים, קוטרם עד 6 ס"מ, ועל כל שיח פורחים פרחים רבים התופסים את העין כבר מרחוק. כל פרח פורח משך יום אחד בלבד ולעיתים יסיים פריחתו ועלי הכותרת שלו יישרו כבר בצהריים. מדי יום ביומו נפתחים פרחים חדשים רבים, שעל כן נראה השיח כולו באביב כפורח בחגיגיות מתמדת.
ללוטם המרווני, שאת שמו קיבל עקב דמיון עליו לעלי המרווה, יש פרחים עם 5 עלי כותרת לבנים, עוד שלושה עלי גביע פנימיים רחבים ולידם שני עלי גביע חיצוניים צרים. זהו אמנם פרח בלא צוף, אבל הוא מדיף ריח וכך מושך אליו חרקים שונים המאביקים אותו. האבקנים של הפרח צהובים ונושאים עליהם אבקה רבה והם מושכים אליהם חרקים המחפשים בעיקר אבקה. השילוב שבין האבקנים הצהובים לבין עלי הכותרת הלבנים יוצרים תחושה של פרח לבן-צהוב. עם נשירת עלי הכותרת, מתפתחת השחלה המואבקת ועד מהרה נראה השיח עמוס בפירותיו.
בשטח קיים אכן שילוב בין שני מיני הלוטמים – המרווני והשעיר. פרח הלוטם השעיר כאמור סגלגל-ורדרד ועלי הכותרת שלו אכן מקומטים ושעירים יותר, כמו באגדה, (הרי לא הספיק להתגלח).
עמיד בשריפות
אדמת הקירטון שעליה צומחים הלוטמים איננה מצטיינת באגירת מים אבל הלוטמים מסתפקים במה שיש בה. ככל שהאזור יהיה יבש יותר, שם ירגיש הלוטם השעיר יותר בנוח משום שהוא מסוגל להתקיים גם באדמה לחה פחות.
לזרעי הלוטם תכונה המזכירה במידה רבה את תכונות זרעי עצי האורן ומסייעת להם להתקיים ולהתרבות דווקא בתנאים קשים. האורנים ידועים בשתי תכונות המציינות אותם בהקשר זה. אורנים העולים באש בשריפה לא יחזרו ויחדשו את צמיחתם, אבל, בעת שריפה כמו "נורים" איצטרובליהם הנושאים את זרעיהם למרחקים. זרעי האורן עמידים לחום האש, וכבר בשנה שלאחר שריפת יער אורנים, יצמחו מן הקרקע נבטים רבים רכים של אורנים שיחדשו בשנים שתבאנה את היער.
מסתבר שגם לזרעי הלוטם תכונה דומה במידה מסויימת. הם יכולים להתקיים תקופות ארוכות, אפילו שנים במצב של תרדמה מוחלטת, ולאחר שריפה הם מתעוררים לחיים ונובטים בהמוניהם. כך, לאחר השריפות הגדולות שהתחוללו באזורנו בשנים האחרונות, התחדשה במהירות צמיחת שיחי הלוטם והם הראשונים לצמוח ולחדש את לבלוב השטחים שבהם השתרעו קודם לכן היערות. צמיחתם מחדשת את הצמחייה הנמוכה (הגריגה), מאפשרת לשתילים הרכים של העצים להתפתח. בהמשך הזמן העצים יצמחו ויטילו את צלם על שיחי הלוטם ואז הם יפנו את מקומם וימשיכו להתקיים בשטחים הפתוחים.
קטורת ותרופות
בזמנים קדומים והן בזמנים מאוחרים יותר שימשו שיחי הלוטם להפקת קטורת שאותה היו מפיקים משרף בשם "לאדאנום", וכן להפקת תרופות שונות לטיפול בבעיות עיכול, נשימה ואף כאבי מחזור.
הלוטם, ככל הנראה, נזכר גם בתנ"ך בשם "לט". בספר בראשית הוא מוזכר בין הבשמים שנשאו הישמעלים שמצאו את יוסף בן יעקב בבור אליו הושלך, ולקחו אותו עמם למצרים כדי למכור אותו. השם לט אכן מזכיר את שרף ה"לאדאנם" ויש לשער שמדובר באותו בושם עצמו או דומה לו.
הלוטם זכה גם בכך שעל שמו ייקרא קיבוץ קהילתי מעורב בחבל משגב, וזאת כנראה עקב ריבוי שיחי הלוטם הצומחים בסביבה.
אסיים בכך שאדגיש שאת שיחי הלוטם ופרחיו הבולטים כל כך לעין, הן הלוטם המרווני והן הלוטם השעיר, נוכל למצוא לרוב באזורנו בהרי יהודה וירושלים ואף בגבעות השפלה ואני תקווה שלאחר הצגתם בסיפור האגדה הפותח, לא תתקשו לזהותם בשטח, ואז תוכלו לספר את סיפור האגדה לילדיכם וכך לחבב עליהם את צמד "האחים", האחד נקי ומסודר והשני, פרוע ושעיר.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?