רחמים בשמיים
הרחם המעופף בשמיים זכה למקום של כבוד כבר בתרבות המצרית. העוף הדורס הזה מצטיין בהקמת קינים מפוארים בראשי מצוקים ועכשיו זו בדיוק התקופה שבה הוא מתחיל בקינון
"חסידות! עוד להקת חסידות!", קראו התלמידים בחצר בית הספר שלנו כשנשאו את מבטם השמיימה.
"אבל... אלו חסידות משונות!", העיר אחד מהם, "אין להן בכלל רגליים ארוכות וגם לא צוואר ארוך! הצבע הוא של חסידות, גם הגודל נראה דומה, אבל הן שונות...".
"אז מה אתם חושבים – חסידות או לא?", צירפתי אז את קולי כמורה לטבע למקהלת הילדים התוהים.
"זה לא!", קרא עמוס בקול נחרץ, "לא יכול להיות שפתאום החסידות הללו איבדו את הרגליים הארוכות ואת הצוואר הארוך. מה שזה לא יהיה, בטוח שאלו לא חסידות!".
"יפה, עמוס", שיבחתי את התלמיד הנבון, "מה לדעתכם הדבר או הסימן הכי בולט לעין בבני הכנף הללו?".
"הזנב! הזנב!", קראו ילדים אחדים.
"כן, כזה מן זנב משונה עוד לא ראינו אף פעם", הוסיפה ציפי.
"מצוין", אמרתי, "אכן, סימן של ממש. איזו צורה יש לזנב?".
"צורה משונה", אמר עמוס, "מן טרפז כזה או שני משולשים צמודים האחד לשני בבסיסים שלהם".
"בדיוק", אישרתי, "יש מי שמגדיר זאת כזנב יתד, כי הוא הולך וצר בסופו כיתד, ויש שמגדירים אותו כזנב טרפזי. צר בבסיסו, הולך ומתרחב במרכזו ושוב צר עד שהוא ממש מחודד בסופו. האם יש סימן נוסף?".
"הראש! הראש!", התלהב עמית, "יש לו ראש קירח, כמעט כמו לנשר".
"יופי! כל הכבוד לעמית שהבחין בכך", עודדתי את הקבוצה, "אז הנה, כבר שני סימנים בולטים שהעוף אינו חסידה, ועכשיו חסר לנו עוד פרט אחד, והפרט הזה הוא המקור... מקור החסידה ארוך יותר ואצל העוף הזה בקושי מבחינים במקור, כלומר, המקור שלו קצר, מעוקל ומחודד, ומי זקוק בטבע למקור שכזה?", שאלתי.
"הדורסים! זה בטח עוף דורס", השיבו כמה מהילדים.
"בדיוק כך. הנה, זיהינו כולנו יחד עוף דורס שבצבעי הלבן והשחור שלו מזכירים מאוד את החסידה. ועכשיו לא נותר לנו אלא דבר אחד...".
"לזהות אותו בשם", התפרץ יואב.
"בדיוק", אישרתי, "העופות שחלפו מעלינו הם אכן עופות דורסים, ואם ראשם קירח, הם קרובים של הנשרים הניזונים גם מנבלות, והללו הם הרחמים. ואגב, כדאי לדעת שחכמי התלמוד דווקא חיבבו ככל הנראה את הדורס הזה ובתלמוד נכתב: משבא הרחם לעולם, באו הרחמים לעולם".
כך, לפני שנים רבות, עשינו אני ותלמידי את ההיכרות הראשונה עם הרחם בחצר בית הספר.
הרעלה המונית
כקרובו של הנשר, הרחם הוא עוף דורס הניזון (גם) מנבלות ואשר נמנה על העופות המקייצים אצלנו ומגדלים בארצנו את גוזליהם, ואילו לקראת החורף הם יוצאים במסע דרומה לאפריקה החמה.
מיד לאחר קום המדינה נספרו בארץ 500-1000 זוגות רחמים מקננים, שקננו בנקיקי הסלעים שבצפון הארץ: בכרמל, בגלבוע, בגבעת המורה ובגליל העליון וכן במדבר יהודה ואף במצוקי הנגב.
בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, כתוצאה מההרעלות ההמוניות שבוצעו בשטחים החקלאיים, שנועדו לפגוע בתנים ובנברנים, נפגעו אוכלוסיות הדורסים, ובהם החיוואי והרחמים, ומספר הזוגות המקננים צנח עד שעמד על כ-50 זוגות מקננים בלבד בכל רחבי הארץ.
משפסקו בארץ ההרעלות הנרחבות נרשמה התאוששות בקרב הדורסים בכלל וביניהם גם אצל הרחמים, וכעבור 30-40 שנה עלה מספר הזוגות המקננים בארץ לכ-150, אך כללית עדיין נחשב הרחם כעוף המצוי בסיכון אזורי ולא רק בישראל.
רחם מצרי
הרחם שייך למשפחת הניציים. פרוש שמו האנגלי הוא – הנשר המצרי, וזה ניתן לו עקב השימוש הנרחב בדמותו בכתב החרטומים המצרי. מלבד השם רחם מצרי הוא מכונה גם – רחם מדברי.
לעומת בן דודו הנשר, ממדי הרחם קטנים באופן משמעותי. מוטת כנפי הרחם נעה סביב 160 ס"מ (מוטת כנפי הנשר כמעט כפולה 2.5-3 מטר). אורך גופו כ-65 ס"מ, אורך זנבו הייחודי כעשרים ס"מ ומשקלו מעט מעל שני ק"ג.
מרבית גופו של הרחם הוא בצבע לבן, למעט נוצות הראש והצוואר בעלי הגוון הכתמתם או הצהבהב-חום. במבט מהקרקע אל הרחם המעופף בשמיים, בולטים צבעי הלבן והשחור שלו. חלקן הקדמי של כנפיו, זה הצמוד ל"שפת ההתקפה" וכן בטנו וזנבו – לבנים, ואילו חלקן האחורי של כנפיו, צבע אברות התעופה שלו – שחור בולט. צבעי הזכרים והנקבות זהים, אך לא כך צבעי הצעירים שבשנות חייהם הראשונות הם חומים ורק בשנתם הרביעית הם מקבלים את צבעי הבוגרים.
עיקר מזונו של הרחם הוא פגרים. תמונה מוכרת לרבים, מאלו המצולמות בשמורות הטבע באפריקה היא של נשרים העטים ומתקוטטים בקבוצה גדולה על נבלתו של בעל חיים גדול ואילו ביניהם נדחקים ונדחפים הרחמים הקטנים בניסיון לזכות מן השלל. הם קורעים את נתחי הבשר הן בעזרת המקור המעוקל והמחודד שלהם ונעזרים גם בטפרים שברגליהם. כאמור, הרחמים אינם בוחלים גם בשאריות מזון ממזבלות והן בציד מזדמן של מכרסמים קטנים בשדה.
קן לתפארת
לישראל חוזרים הרחמים בראשית האביב, כבר במהלך חודש פברואר, ואת הקנים הם מתחילים לבנות כבר בחודש מרץ. עד למועד הקמת התא המשפחתי, ניתן לראות את הרחמים בקבוצות והם חברותיים, אבל עם תחילת הקינון יבחר כל זוג את הטריטוריה שלו וישמור עליה.
אליעזר שמאלי מתאר כיצד הוא ועמיתיו למחקר העפילו לאחד מקני הרחמים בהר הגלבוע:
"הננו מטפסים על קיר סלעים זקוף ונאחזים בידינו וברגלנו בבליטות שנונות ובשיחים קטנים.... מעל לראשנו חג לו בנחת רחם גדול, מתקרב ומתרחק חליפות למערה שבחלק העליון של הצוק... הננו מתקרבים למערה ... ופתאום ראשו של רחם מופיע בפתח המערה, הנקבה ודאי, והעוף לבן הנוצה ושחור האברה מגיח החוצה, פורש כנפיו ומסתלק לרחבי האוויר... ואכן, המאמץ שלנו היה כדאי. במרכז המערה משטח גדול של זרדים וענפים, ועליו, איננו מאמינים, משכב מוצע... לא קן הוא זה אלא דירה של שוכן מערות... הרצפה רפודה שלל בגדים ישנים וצבעוניים, קרעי לבוש של פלאחים מכפרי הגלבוע ושרידי חולצות עבודה כחולות של קיבוצניקים... ונוסף לכל שפע של צמר כבשים במרכזו של הקן הגדול הערוך בקערה ובתוכה שתי ביצים גדולות. גודל כל ביצה 50X70 מ"מ, ומשקלה כ-80 גרם. הן לבנות צהבהבות ומכוסות בכתמים חומים".
שימוש בכלים
כמו העקבים ועיטים אחרים הרחמים שוכנים במרומי צוקים, בנקיקים טבעיים שהגישה אליהם קשה עד בלתי אפשרית לכל מטפס על שתיים או על ארבע.
משך הדגירה על הביצים כ-40 יום. נראה שבמקרים רבים יגיח מהביצה רק גוזל אחד שבו יטפל צמד ההורים בעודו בקן במשך כחודשיים וחצי.
עובדה מעניינת וייחודית למדי בהתנהגותו של הרחם היא יכולתו להשתמש בכלים! ידועה יכולתו לשבור ביצים שגזל מקינים על ידי הטחתן על סלע. יתרה מכך, כאשר מדובר בביצים גדולות הוא מניח את הביצה על משטח קשה, נוטל ברגליו אבן במשקל מספיק, מעופף מעל הביצה ושומט את האבן כדי שתפגע בה ותשבור את קליפתה.
אישית נתקלתי ברחמים מקננים בנגב, בין צוקי עין עבדת הגבוהים שבקרבת מכללת שדה בוקר. עמדנו סמוך לגדות הנחל ובעזרת משקפות התבוננו בזוג רחמים שחגו באוויר סמוך לראש הצוק. מדי פעם, לפחות אחד מבני הזוג נחת בשולי סלע שבראש הצוק ונעלם מעינינו לתוככי המצוק, ככל הנראה, כדי לטפל בגוזל או שניים.
אם כן, לקראת היום המבשר את תום החורף ואת תחילת הקיץ שחל השבוע (21.3) הכרנו עוף דורס נוסף שאותו תוכלו לראות הן בעונת הנדידה והן במהלך חודשי הקיץ.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?